במלחמה הזאת אין מנצחים, במלחמה הזאת יש אשליה.
במלחמה הזאת אין אפשרות להרויח.
השטח שעליו אנחנו נלחמים הוא שטח "בינלאומי" אפשר להגיד, ולכל
אחד מאיתנו יש על השטח הזה דברים שונים שחשובים לנו.

אני הקמתי מקדש, המקדש שאני בניתי הוא שלי והוא ישן ובעל
יסודות, ואני לא מונעת ממך לבנות  מקדש חדש משלך אבל אין לך
יכולת להכנס למקדש שלי.
הוא שלי והוא קדוש לי.
למקדש שייקום על ידייך אני לא אכנס, אני מבטיחה.

אני מרגישה שברצונך לקחת את הסקיצות של המקדש שלי ולהעתיק אותן
ואני לא מוכנה לזה.
המלחמה היא כבר לא על השטח, היא על הייחודיות. היא על ההכרה
שקיימים עוד דברים בשטח הזה מלבדך והוא לא רק שלך.

המלחמה היא על ההכרה בעבר השטח ומתוך כך שיבוא הרצון לפתח דבר
חדש.
המלחמה מבחינתי היא על היסודות.
אני רוצה שהם ישארו.

רוצה לבנות מקדש? בכיף, אבל לא שלי, לא על חשבוני, לא במחיר של
לדחוק את מה שחשוב לי לצד.

המלחמה הזאת היא על מוסר.
אני מרגישה כצד שיורים עליו, צד פסיבי שלא רוצה להלחם כי אין
לו טעם בזה, הצד שלי רוצה להלחם להפסקת האש?
השאלה היא האם מכבים אש באש?
השאלה אם זה נכון להחזיר אש כשאני יודעת שאני יכולה להרוס?
השאלה היא האם כדאי להחזיר אש כשאני יודעת שיכול להיות שאני
אהרוג, אאבד את היריב שלי שכל כך חשוב לי?