שקט.
רק כמה דקות של שקט. לתת למחשבות שלי להפסיק לפעום. אנשים
צריכים להסתכל על השמיים, להפסיק להפשיט את הרגשות שלי
בעיניהם.
אני כל כך חשופה לפעמים.

נכנסתי לחדר והדלת שלך הייתה פתוחה. את ישבת על המיטה, צפה
בפלג מים של דמעותייך וברקע השיר שתמיד גורם לך לבכות. ספגתי
אותך אליי וחיבקת ולא רצית לעזוב.
נרדמנו ככה, כשראשך על ליבי והרגשתי כל כך חשופה ועירומה, שאת
יכולה להרגיש כמה שהלב שלי פועם מהר וברגע שתרצי, תוכלי להיכנס
לי למחשבות.

עמדתי על הנקודה הכי גבוהה באיזור והתקשיתי לנשום בצורה סדירה
בגלל היופי של המקום. הרגשתי איך כנפי הציפורים מרפרפות
בעורקיי, איך הבריזה הקרירה משקה את צמאוני וחיתוכי השמיים
הסגולים-אדומים עוצמים את עיניי לאט לאט.
נשמתי את הנשימה הכי עמוקה בחיי והרגשתי את רגליי מתנתקות טיפה
מהאדמה. מיהרתי לחזור לקרקע, לא רוצה לאבד את האחיזה.
שני אנשים שראיתי מדי פעם ניגשו אליי וללא מילים עמדו לידי.
חבורה של כמה בנות הצטרפה אלינו, עוד ועוד אנשים נעמדו סביבי,
גונבים לי את הרגע ואפילו שכולנו שתקנו, לא יכולתי לסבול את
הרעש שלהם שהחריש את אוזניי וגרם לשפה שלי לדמם.
כולם סביבי ואני רק מנסה לברוח משם למקום אחר, שהוא רק שלי
והרגשות שלי בתוכי, עלולים להיקרא בכל רגע כמו ספר פתוח ואני
מחזיקה חזק ברגב אדמה ונעלמת.

אני לא מסתכלת לאנשים בעיניים בדרך כלל. יש יותר מדי אמת
בעיניים שלי.
רצית לספר לי משהו שלא סיפרת לאף אחד בעולם, כי רק עליי את
סומכת ואני כל כך מיוחדת. אני הבנאדם הכי אמיתי וכן שהכרת.
לקחת בקבוק מים קטן והתחלת לדבר ולאט לאט נשברת ובכית, אבל לא
רק בגלל שברקע התנגן השיר שתמיד גורם לך לבכות. עצמתי עיניים
והחזקתי לך את היד. ואת המשכת להעביר אליי את הכאב שלך ואני
גמעתי אותו אליי, הרגשתי איך הוא מפוצץ את ורידיי.
בסוף הרגשת הרבה יותר טוב והבקבוק נשאר ריק.
הלכתי למלא לך אותו ועד עכשיו את לא יודעת שחלק מהטיפות הן
דמעות.

המון אנשים בחדר קטן. כולם מדברים איתי, לא איתי ואני קוראת את
כל מה שהם לא אומרים. חלק פונים אליי ואני כבר לא מצליחה
להתעלם, אז אני מחייכת ופתאום החדר נודם וכולם מסתכלים עליי.
"אור, את פשוט האור של המקום הזה", מישהו אומר ואני רוצה לקבור
את עצמי מתחת ליער שחור שעונת השלכת רק גורמת לו להיראות יותר
מסתורי וקודר.
ושוב אני לא יודעת מה יותר רועם - השתיקה או הדיבור של ההמון.

העיניים שלי תמיד נוצצות והשפתיים תמיד אדומות ואנשים חושבים
שאני מיוחדת. פעם ישבתי לבד ברכבת והסתכלתי על הנוף, כשבדיסקמן
שלי מתנגן השיר שתמיד גורם לה לבכות וסופסוף הרגשתי שהמחשבות
שלי מצליחות לנשום ואז הוא ניגש אליי ושאל אם הוא יכול לשבת
לידי. חייכתי והנהנתי בביישנות ועיניו נפערו. הוא הסתכל עליי
ואני ניסיתי לאטום את הצלילים והמגע של כל מה שהיה סביבי, אבל
פשוט לא הצלחתי שלא להרגיש את הכאב שלו. ורציתי לומר לו שהיא
לא שווה את זה ושהוא צריך לקום וללכת. שהוא חייב להפסיק לחשוב
עליה, שהיא אדם רע. יש בעולם אנשים רעים. אותם אני מצליחה
להרגיש רק בצורה עמומה.
הוא אדם טוב.
העיניים שלו כבו לרגע ואז הוא קם, עמד זקוף וגאה, שנינו ידענו
שהוא הולך לעשות את הדבר הנכון. כשהוא נעלם לי מטווח הנשימה
הרגשתי את כל הכאב והתכווצתי בפינה, חונקת את הדמעות בעזרת
החיוך של הילדה שישבה חמישה ספסלים ממני.

התיישבת על המיטה שלי וליטפת לי את הפנים ברוך. התעוררתי ואמרת
- "תיראי, כבר אביב בחוץ."
חייכתי ואת התחלת לבכות.

אותו חדר קטן, אותם אנשים. אני לא יכולה יותר לסבול את הרעש
הזה. הסתכלתי על הרצפה וראיתי פירורי לחם וכמה נמלים קטנות.
מישהו בא ודרך עליהן בטעות ואני הרגשתי סיכה קטנה שננעצת לי
בלב.
הסתכלתי על המנורה, ישר לתוך האור והרגשתי איך עיניי נצרבות
כתמים.
צרחתי. כל כך חזק וכל כך כואב ואף אחד לא שמע אותי. כולם
המשיכו לדבר. אליי, לא אליי. אולי עליי.
נפלתי על הריצפה וקיבלתי מכה בראש. דיממתי והרגשתי איך הכל
מתפזר ממני החוצה. לרגע היה כל כך שקט ואז פקחתי את העיניים
וכולם היו בכזו היסטריה שהתחלתי להתפתל, מאבדת לאט את הנשימה.
פינו כמעט את כולם מהחדר ושוב הצלחתי להרגיש את הלב שלי פועם
ברקותיי, כנראה שאני עדיין לא מתה.
תפסיקו לבכות, אתם הורגים אותי. אני חלשה עכשיו.

אני שוכבת על סלע בולט במרכזה של בריכה טבעית עגולה. השמש
מלטפת את שפתיי והרוח עוברת בין שתי אוזניי ומנקה כל דבר שנמצא
עכשיו בפנים. אני מתנקה, הכל כל כך טהור ושקט.
לאט לאט אני מרגישה פחות ומחייכת אל השמיים בתודה.
שקט.
רק כמה דקות של שקט. לתת למחשבות שלי להפסיק לפעום. אנשים
צריכים להסתכל לפעמים על השמיים, בדרך כלל יש שם תשובות להכל.