צמיד חמוד ביד ימין וגם כרטיס מגנטי של איזה מנוי לחנות כלשהי-
מאיזג'י, (ילדה מתוקה מטורקיה), כיפה שחורה גדולה מאיסמאיל
(האדם הכי חמוד וקורע שפגשתי, הוא גר בצרפת.), שרשרת ועגילים
ורודים שכתוב עליהם "kiss" מחן (היא מהארץ, ילדה מקסימה!!!),
דף חום גדול עם המספרים וההיגוי שלהם בצרפתית (מהערב הצרפתי
שהיה), שקיות מרשמלו (מהערב הישראלי והמדורה), תעודת השתתפות
ושתי חולצות- אחת לבנה עם ארבעת הדגלים (ישראל, הונגריה,
תורכיה וצרפת), והשנייה לבנה שהפכה כבר צבעונית אחרי שכמעט
כולם כתבו לי עליה דברים חמודים עם טושים צבעוניים. וזיכרונות,
המון זיכרונות. ראש מלא זיכרונות וגעגועים לאנשים הכי מושלמים
שהכרתי בעולם ולשבוע הכי כייפי שזכיתי לעבור. זה מה שנשאר לי,
כשאני יושבת וכותבת עכשיו. אה כן, נשארה גם תקווה, תקווה קטנה
לפגוש אותם שוב, ליהנות כך שוב, לחיות.

ורד, טל... יש לי משהו להגיד לכם. יש איזה שבוע סמינר, משהו
טוב, משהו על רמה. זה בים המלח, עם מספר אנשים מכל הארץ, רק
עשרה אנשים. אתן צריכות לעבור קודם יומיים הכנה. בפעם השנייה
תפגשו עם אנשים מחו"ל. צריך לשלוח רק אחד מרמלה, אבל אני אעשה
הכל כדי לשלוח את שתיכן. במידה ולא, תצטרכו להחליט מי מכן תלך.
כדאי לכן ללכת! יום יבוא ותודו לי...
טוב, זה היה מפתיע. הצעה כזו, ואנחנו בכלל לא יודעות על מה
מדובר. אולי זה שווה, ובאמת כדאי, אבל היססנו, וכשדיברנו על זה
בינינו, אחרי שניסן סיים את דבריו והשאיר אותנו לבד, אמרנו שאם
לא יהיה אישור לשתינו פשוט לא נלך. עכשיו כשחושבים על זה, מזל
שהיה אישור לשתינו, מזל שהלכנו, מזל שהלכתי. במידה ולא הייתי
הולכת, לא הייתי יודעת לעולם מה הפסדתי, אבל עכשיו אחרי- אני
לא רוצה לדעת איך הייתי נראית עכשיו בלי הרענון הזה, התקומה
לחיים שוב. לא שלי פיזית, של הנפש.

זה היה סמינר של שמונה ימים. הוא נקרא "our lives". היינו שם
קבוצה של כשלושים וחמישה אנשים, מתוכם 11 או 13 מהארץ, ובערך
שמונה אנשים מכל קבוצה אחרת מחו"ל- טורקיה, הונגריה וצרפת.
שהינו בשלוש אכסניות שונות, היינו בים המלח, בתל אביב
ובירושלים. במקומות קדושים ליהודים, למוסלמים ולנוצרים, למדנו
על תרבויות אחרות, דגלים, ריקודים שונים. ישנו בחדרים נוחים,
עם מזגן, שלוש ארוחות ביום, שמש, נוף מדהים, אנשים חמודים,
כיף!

התחברנו שם כולנו. אני התחברתי בעיקר לאיזג'י מטורקיה,
ולאיסמאיל ולג'ונאס מצרפת. לא רציתי לעזוב, אפילו תכננתי שם
הפגנה, רציתי ללכת לאיבוד באכסניה, להישאר שם ולא לעזוב. גם
בגלל שהתחברתי שם לכולם והיה לי כיף, בגלל שראיתי איך צריך
לחיות, ועד כמה מאושרת אני יכולה להיות, וגם בגלל שלא רציתי
לחזור הביתה. ידעתי שכשאשוב, הכל יחזור לקדמותו, נחזור לשגרה,
ללימודים, למבחנים, לבית, לחדר, לצרות, לבעיות, לבכי, לייאוש,
לרצון למות.

יצאתי לסמינר בתזמון כל כך מושלם. אמרתי את זה כבר לחברה, ואני
אכתוב זאת שוב- זה לא שהייתי לפני הסמינר כבר בקרשים, הייתי
מתחת לזה. נשמתי מתה, לא הכרתי את עצמי ואחרים לא הכירו אותי.
כל מי שהביט בי ראה שמשהו עובר עליי, שמשהו לא בסדר. אפילו
המורים שאלו אותי מה קורה לי. אמרו לי שהעיניים שלי מדברות
לבד, שהעיניים שלי עצובות. יצאתי לסמינר, יצאתי מהשגרה. נשמתי
כאילו קמה לתחייה. צחקתי שם, שמחתי, נהניתי, חייתי. כשעליתי
לאוטובוס בדרך הביתה, התחלתי לבכות. בכיתי כל הנסיעה. ידעתי
שהכל יחזור לקדמותו, אבל ניסיתי לעודד את עצמי. הבטחתי לעצמי
שאשתדל לעבור את זה, אשתדל לשרוד. ידעתי שיגיע הרגע שאפול למטה
שוב, שנשמתי תגסוס ומצבי ידרדר, אך  לא ידעתי שזה יקרה כל כך
מהר.

כבר בלילה הראשון שלי כאן מצאתי את עצמי יושבת ובוכה. אולי
לבכות לדעתכם זה משהו טוב, משהו מפרק. אבל אתם לא מכירים את
הבכי שלי, אתם גם לא רוצים להכיר. בכיתי המון, כי כבר נשבר לי.
אני אומרת את זה כל כך הרבה, אבל נשמתי זועקת את זה, מקווה
שמישהו ישמע אותה ויציל אותה, ירים אותה חזרה, ולו רק מעט. אני
מחכה שמישהו ישמע אותי, יאחז בי וירים את ראשי, שייתן לי מעט
אוויר לנשימה. אני יודעת שכך לא אצליח לחיות, אני יודעת שלא
אוכל להתגבר על הכל לבדי, אני רק בת- אדם. יש שקראו לי "ענף
סדוק". אולי זה יבהיר לכם יותר- גם ענף לא יכול לשאת הרבה
עליו, בעיקר אם הוא סדוק.

מה מציק לי? מה רע לי? הרבה כבר שאלו אותי, אולי לא מתוך עניין
ודאגה, אלא סתם מתוך נימוס. לא עניתי לכולם, לא סיפרתי לכל אחד
מה עובר עליי, אולי בודדים יודעים, ולא הכל.

לאחת התחברתי במקרה, דרך האינטרנט. הסיפור שלנו כל כך ארוך
והתחלתי לכתוב עליו סיפור בפני עצמו. בהתחלה רק התכתבנו, אח"כ
דיברנו בטלפון, ואז אפילו נפגשנו. היא היתה אצלי. התחברתי אליה
המון! סיפרתי לה דברים עליי, והיא סיפרה לי עליה. סיפרתי לה
הכל! חוץ מדבר אחד, שהוא זה שהרס את החברות שהיתה בינינו.
ידעתי שאצטרך להגיד לה אותו בשלב מסוים, ואני לא יודעת למה
דחיתי אותו כל כך. ברגע שסיפרתי ידעתי שאני מסכנת את כל מה
שנבנה בינינו, אבל הבנתי שלא נוכל להמשיך להיות חברות כשסוד
גדול כזה מפריד בינינו. אז סיפרתי והיא כעסה. היא עדיין כועסת,
ולא מדברת איתי. החברות בינינו נהרסה, נשברה לרסיסים, רסיסים
קטנים מדיי, מפוזרים מדיי, שאם פעם היתה לי תקווה שנוכל לאסוף
אותם ולבנות את מחרוזת החברות בינינו שוב, אז היום אותה תקווה
נגוזה. כי לא רק שאותם הרסיסים התנפצו, אלא שחלקם אבדו, ולא
נוכל עוד לתקן את אותה החברות. לא בגללי, בגלל אותה ילדה
מדהימה, שפגועה כל כך, ולא מוכנה לדבר איתי עד היום. אני מבינה
אותה, מבינה ללבה, כואבת את כאבה, וחושבת עליה עדיין המון. כי
כן קשה לי להשאיר אותה כך, וכן קשה לי לא לדבר איתה כל יום
בטלפון, כמו שנהגנו לעשות. אני לא שם בשבילה יותר, לצערי. והיא
גם כבר לא שם בשבילי. אם פעם הייתי מתקשרת ומשתפת אותה, היום
אני לא יכולה.

חברה אחרת יודעת מעט, לא בגלל שאני לא בוטחת בה, ולא בגלל שהיא
לא מתעניינת. היא פשוט ילדה עסוקה, לכל אחד יש את הבעיות שלו,
וכל אחד חושב שכשהוא "בקרשים", אז באמת הצרות שלו הן החשובות
והקשות ביותר. לא נעים לי ליפול עליה עם הדברים שלי, אז אני
פשוט נרתעת ולא מספרת.

אבל יש לי חברה שיודעת הכל, את כל הסיפור המכוער שלי לפרטי
פרטיו. קשה לי לשאת אותו בעצמי, אני לא יודעת איך היא מצליחה
לשאת אותו עליה, אבל אני כל כך מודה לה. היא אומרת שהיא מרגישה
תסכול, שהיא לא יודעת איך לעזור לי ומה לומר. היא אמרה שהיא
מרגישה שהיא לא מצליחה לעזור, אבל היא לא יודעת עד כמה היא
עוזרת. היא עוזרת לא בגלל שהיא אומרת דברים מעודדים, לא כי היא
מצליחה לשפר לי את המצב רוח (כי היא לא, אף אחד לא מצליח), אלא
כי היא שם. כל מה שאני צריכה כרגע זה מישהו לדבר איתו, מישהו
שיקשיב לי כי הוא רוצה! לא כי זו העבודה שלו! ולא כי הוא מקבל
על זה כסף ממישהו! (וזאת הסיבה שאני מתעצבנת כשאומרים לי שכדאי
שאלך לפסיכולוג..), אלא כי הוא אוהב אותי! וכי אכפת לו!!! כל
מה שאני צריכה זה חיוך לפעמים וחיבוק ונשיקה כשעצוב לי! זהו!!!
לא מבקשת יותר כלום! כי את זה אני לא מקבלת מאף אחד, לא מאמא
ולא מאבא... כל החום והאהבה, השאלות: "מה שלומך?" "איך את
מרגישה?" ו-"איך היה בטיול?" כל אלה חסרים לי... כי כבר אין
מישהו שאכפת לו ממני כאן, אין מישהו שאני חשובה לו, שמכבד אותי
ורוצה אותי... אין מישהו כזה.

אני לא מבקשת רחמים, זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. מה שכן,
כל כך מצחיק אותי להסתכל אחורה ולהיזכר בבעיות שהיו לי פעם,
כשחשבתי שחרב עולמי. תמיד כשהיה לי רע, היה לי היכן להישען.
כשרע בלימודים- יש את המשפחה ואת החברים. כשרע עם החברים - יש
את המשפחה שתתמוך, אבל כשרע עם המשפחה, או כשאין לכם כבר
משפחה- נשארו רק החברים- שבאים והולכים, ואינם קבועים כמו
שהמשפחה אמורה להיות... אמורה.

אני איבדתי את המשפחה שלי לפני חודש בערך. הם לא מתו, חס
וחלילה. אבל ההרגשה הכללית היא כזו, שאין הורים יותר. רבנו,
וזה לא משנה כל כך למה. אמרתי מה שאני מרגישה, את האמת- שכנראה
פגעה בהם קשה. אבל הם פגעו יותר. הם אמרו דברים קשים וכואבים
מאוד, שחדרו לנשמתי, דרכו עליה, החריבו אותה ווידאו אחר כך שלא
נותר בה מקום לתקומה. נורא להגיד דברים כאלה על המשפחה, על
ההורים. נורא יותר להפנים את זה. עדיין לא הצלחתי. קשה לדעת
שלא אוהבים אותך- ההורים, ההורים שלך, אמא, אבא, אלה שהולידו
אותך לעולם, שגידלו אותך ושהיו שם תמיד- פתאום נעלמו. קשה לדעת
שאתה לא רצוי, שאתה הצרה הגדולה ביותר שלהם, שאתה מחוק
מבחינתם. קשה יותר לדעת שאתה שנוא עליהם.

תצחקו, תגידו שאני פסיכית ושזה לא נכון. כבר שמעתי את זה, וכבר
אמרו לי שאני סתם מקשקשת. אבל לא הייתי מאחלת לאדם שאני הכי
שונאת בעולם הזה לעבור את החודש האחרון שעבר עליי, שהיווה את
השיא לתקופה האיומה ביותר בחיי, שהתחילה לפני כחצי שנה.  
אולי מבחינתכם אני סתם מאכילה את עצמי בשטויות, ושאני מושכת את
עצמי למטה לדיכאון. אבל אני ילדה חזקה, ורק נוכחתי לדעת עד כמה
בחודש האחרון. אני בטוחה שילדים אחרים לא היו שורדים במקומי.
לא שאני שורדת, אבל הם היו מתים מזמן. מזמן.
אז רק לידע כללי, כאסח עם ההורים אומר לא לדבר איתם בכלל, לא
"בוקר טוב", לא "לילה טוב", לא להסתכל להם בעיניים, לא לשמוע
מהם מילה אחת קטנה. כאסח עם ההורים אומר שאחרי שהייתם החברים
הכי טובים, וששיתפתם זה את זה בכל, אני זוכה לחוסר כבוד בכלל,
שאומר דיבור מגעיל אלי ליד המשפחה והאחיות, ועל זה שלאסיפת
ההורים שלי לא היה חשוב להם להגיע- כי אני לא חשובה להם יותר.
לא סתם הם אמרו שאני מחוקה מבחינתם, כשהם דיברו על טיול
משפחתי, אני לא הייתי בתוכו. זה אומר שכביסות לא עושים לי,
ולכל המשפחה מוזגים אוכל בצלחת ואני צריכה למזוג לבד, כשאחותי
מגיעה ביוזמתה וקוראת לי לאכול. זה אומר שכביסות אני צריכה
לקפל לי, ושאת החדר לא מנקים לי. פעם, לפני כל מה שקרה, הייתי
מנקה ביום שישי את כל הבית ואת החדר שלי. אז אולי זה חוסך ממני
עבודה, ואני צריכה לנקות רק את שלי, אבל תסכימו איתי שזה לא
שווה את זה?

הרבה אומרים לי שיהיה בסדר. הפסקתי להאמין לזה מזמן. מישהו חכם
אמר לי שלמות זה לברוח מהכל, ושאף אחד לא שווה את החיים שלי,
הדבר הגדול שאפסיד אם אמות- לא ההורים, לא המשפחה, לא החברים..
לא אף אחד. והוא צדק. אז אני אמשיך לחיות, אם קוראים לזה ככה.
החיים ממשיכים, מקווה להמשיך איתם...



23/04/05
ערב פסח