ליאת בקאלו / שואה |
זז לאט הזמן,
צפיפות וחנק
אין כמעט אור דרך הסדק.
הרכבת נוסעת, איש לא מבין
שזו היא הנסיעה האחרונה,
שלא נראה שוב ולא נרגיש
רק הלב פועם את
המנגינה העצובה.
אין כוח לצרוח,
רק נותרה תפילה
בחרישות בדמעות
שקורעת את הדממה
ולא נותר עוד כוח.
באותה שממה
כבר לא פורחים פרחים,
לא צומח דשא
הכל חשוך ואפור
רק נזכרים אנו היום
באותה מלחמה ארורה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|