הבוז הזה במיטתך, מוחלט ובלתי מתפשר (שאין לדעת אם הוא גישתך
בכלל לחיים או בפרט אליי), יכול היה לקחת אותי, הייתי אומר -
גם עד קצה העולם. ברכותיי... ברכות לעולים לרגל, לרגל החג,
למען... קיבות קצרות מלאות אלכוהול לעייפה. בזכות הכלב מכנען,
המיילל אל ירחים מלאים באיזו גלקסייה; אחרת. מתהדרת במלל של
'לא-כאן' וריח של 'זה-לא-מאיתנו'. לבסוף נשאר לך על מפת
השולחן: זכר לסיפור. אולי שלי, אולי שלנו. על אחד שהיה מתהלך
עם הראש של אישתו בבטן.
הבלוז הזה של מיטתך, אותו אני תופס רק לאחר יומיים, בקצה של
שלולית במנהטן, מתוך מבט של אחד שלא קם מהמיטה, מתהפך. בין אי
הבנה לאי הבנה בכפולות של שתיים. ללא יוצאי דופן. אף אחד לא
ייקח לי מהדופן. בקדחתנות אני שוב מודד את הדופק, לוודא שלא
החסרתי אף פעימה. לשום זונה אני לא ארשה (כן, זונה, מתחסדת.)
לקחת ממני דבר מה שמאוחר להחליף, או שאין לי עליו אחריות מלאה.
שתכסה.

שלשום איני זוכר מה עשיתי. אתמול אני זוכר שזכרתי. איני אותו
אדם כשלשום. אתמול הייתי.
כמה נפלא שפתאום נופל עליך מהמדף איזה אחד שיסביר לך בדיוק.
אני קורא שוב ושוב ואינני מבין. אתמול הבנתי. מחר אשכח. הכי
חשוב זה לזכור תמיד שכשהם אומרים 'באופן בלתי אמצעי' הם
מתכוונים - פתאום. כלומר- במפתיע.
הנה באמת - היום אני מאד מופתע שאני עצמי אני. הרי שלשום לא
הייתי. שלשום הייתי למי שאהיה מחר - עצמותיי מפוזרות בין כל
זונות הכרכים שהכרתי.