אמצע אוגוסט במנהטן. חשבנו שהזיעה של המזרח התיכון תתחלף
באוויר ניו-יורקי צונן ונעים. אז חשבנו. הזיעה שניגרה
משיערותיי לפניי, לגופי, הסריחה והעיקה ממש כאחותה התל-אביבית
הדביקה. שם, פחות או יותר, הסתיימה ההשוואה. קצת לפני שירותי
הצבאי, קצת אחרי שירותו הצבאי של אחי, קצת לפני שהאלף הסתיים,
מנהטן נראתה כמו הפרסומת האולטמטיבית לעצמה. גורדי השחקים
ניצבו בגאון, בולעים לתוכם מיליוני אנשים, מיליוני כוסות
חד-פעמיות של "סטארבקס", מיליוני אמביציות מעונבות, מסורקות
בקפידה, לבושות אלגנטי ומריחות נפלא. מנהטן, אוגוסט 97',
והעולם שבחוץ נראה לא-רלוונטי. נכון, האקלים הקייצי הפגין
חוסר-יציבות מרגיז, המחירים בכל-מקום היו בשמיים, ובעולם שבחוץ
התרחשו כמה זוועות איומות באמת. מנהטן, גדושה לעייפה בתיירים
נמרצים ומהגרים רצוצים, התעסקה בעיקר בעצמה. היא עשתה זאת
נפלא. בכל דקה נתונה של היום, יכולתם לחוש כי הדבר הגדול הבא
נמצא מעבר לפינה, וברוב הפעמים, היה זה נכון.


לא אחי הבכור, ולא אני, זוכרים במדוייק את היום. אבישי סבור
כי היה זה היום הרביעי, אולי החמישי. יש לי זיכרון טוב משלו,
כך לפחות אני נוטה להשוויץ, אבל במקרה הזה, אהיה חייב ללכת
בעקבות סברותיו. הביקור שלנו במרכז הסחר העולמי, בהצטלבות שבין
רחוב ליברטי לרח' ווסי, זכור לי כאחת מחוויותי הראשונות בכרך.
השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר לערך, והייתי עייף. דידיתי בכבדות
אחר אחי, ששירותו הקרבי הפך את כושרו הגופני למפלצת שמיאנה
להתעייף. ליד מדרגות היציאה מהסאבוויי, עמד הומלס שחור וניגן
בסקסופון. הנעימה הייתה ההמנון האמריקאי, והוא ניגן אותה ממש
רע. בכל מקום אחר, עוד הייתי חושד בו באמירה חתרנית, בסרקזם
מוזיקלי, אך לא היה זה מקום אחר. הייתה זו ניו-יורק, וגם
באחת-עשרה בבוקר אנשים יכולים להפגין פטריוטיות. כמה מטרים
מתחת לאדמה, בסרחון המחניק של הסאבווי, בין אלפי אנשי-העסקים
וה"סטארבקס" שלהם, הומלס שחור התחיל את היומית. כמה מאות מטרים
מעל האדמה, התחיל עולם העסקים את היומית. הפרופורציות של
מנהטן, ולכו תתווכחו עם הצלחה.


 כשתיכננו את הנסיעה, ביולי 97', החלטנו שלא ללכת בדרך
כל-תייר. פסל החירות, האמפייר סטייט, בניין האו"ם ודומיהם, לא
מצאו דרכם לאג'נדה המשותפת שבנינו. לעומתם, מגדלי התאומים, היו
מן הרגע הראשון (נדמה לי, הזכרון שלי אינו מושלם, כזכור),
על-תקן "מאסט". לגעת בשמיים, לטפס לקומה העליונה של הקפיטליזם.
מכל תמונה ב"מסע אחר", ובכל מאמר ששאבנו מהאינטרנט, ביצבצו להן
שתי הפסגות. לא נראה לנו הגיוני לבקר במנהטן, בארה"ב, מבלי
ללכת לבנייני התאומים. "פאק", פלטתי, מתנשף בסוף המדרגות,
"תקלוט איזה גודל!". זה היה מטופש להסב את תשומת-לבו של אחי
לגודלם של הבניינים. אבישי היה ונותר בחור מהיר-קליטה, ואפילו
היה מטומטם כרוני, לא היה צריך את הדרכתי הנפעמת. כבר היינו
כמה וכמה ימים בעיר, והבנו כי העסק עובד שם בגדול. במאוד מאוד
גדול. מרכז הסחר העולמי סטר לפרצופנו המשתאים. זה כבר לא היה
גדול. זה כבר היה מפחיד. כשאבישי נאלץ לשכב על המדרכה העייפה,
בכדי להכניס את אחד התאומים ואותי לפריים אחד, הוא רק מלמל:
"זה ממש ענקי", והביט בבניין במבט נרתע, "בוא ניכנס". שעות
הביקור בדיוק החלו, וההלם די העיר אותי. קנינו שני בקבוקי
"סנאפל", מלווים בבייגל הבלתי-נמנע, ונכנסנו ללובי של הבניין
השני.


 אני זוכר שכבר אז, עמוק בתוך התור, עלתה בי האנלוגיה למגדל
בבל. היו שם תיירים מכל המינים, מכל הצבעים, ובכל הגדלים. שפות
שונות נזרקו לחלל, והתחושה הכללית הייתה של עלייה לרגל. גם
אבישי וגם אני לא התלהבנו מהאווירה. באנו לראות את העולם
מלמעלה, מהקומה ה-101המפורסמת, עם המעלית המהירה בעולם (ככה
סיפרו לנו, לפחות). התור היה ארוך, ומבין כל השפות שבה ובלטה,
איך לא, העברית. בעצם, לכו תדעו. היו שם כל-כך הרבה שפות
שונות, שאולי סתם נדבקתי לאלו שזיהיתי. הצרפתים עשו קצת רעש,
גם האיטלקים והגרמנים זיינו את השכל בקולניות. הסינים היו
שקטים, וכמוהם המוסלמים. "תשמור לי על המקום", ביקשתי מאחי,
ויצאתי לרחוב. לא הייתי צריך לפרט - אבישי, כזכור, בחור עם
ראש. נעמדתי בכיכר, מול הוול-סטריט, והדלקתי סיגריה. בשעה
שעישנתי, חלפו למולי עשרות אנשים, מעונבים, לבושים בקפידה
ומריחים טוב. ה"סטארבקס" כבר לא היה שם, השעה כבר הייתה שעת
צהריים. אני זוכר את הבעותיהם. הבעות של אנשים, שיש להם ביד
קריירה, שהפכה לגדולה וחשובה מהם. כסף. בתור צעיר בן 18, לפני
הצבא, לפני החיים, כלוא בין המסגרות הנוקשות של הממסד, כל
המרדף אחרי הדולר (או  השקל), נראה לי אידיוטי. הסתובבתי לי
כמה דקות במרכז הסחר, בלב העולם. חוץ מעוד כמה סינים שקטים,
שלא הבינו להיכן נעלם פתאום כל מה שהכירו בארצם, איש לא הסתובב
לו סתם. כולם נראו רציניים, ממהרים, לעיתים זחוחים, לעיתים
סנוביים. כיביתי את הסיגרייה, מתפלל שאבישי כבר הגיע לקידמת
התור. כל הסחר העולמי הזה כבר קצת נמאס עליי, ונורא רציתי
לנסוע לסוהו, או אולי ל"יוניון סקוור", לראות קצת שמחת-חיים,
ולא רק שמחת-תיירים. אין לי מושג אם אלוהים היה בעיר באותו
הזמן, אך כשחזרתי ללובי, ראיתי את אחי מסמן לי שאבוא למעלית.


 טוב, על החלק הבא אין לי ממש מה לספר. המדריכה של הקבוצה
שלנו, סימפטית בתשלום, כנהוג, הובילה את כולנו (עשרים, אולי
שלושים אנשים - אולי אבישי זוכר) לתוך המעלית. מרווחת, עם
תמונות והכל, אבל עדיין מעלית. נדמה לי שאז, באוגוסט 97', לפני
שירותי הצבאי (חילוץ ממעליות בקריה, תל-אביב), התלהבתי
מהמעלית. הרבה מעליות חלפו בחיי מאז, ועל המעלית עצמה אין לי
ממש מה לספר. קצת לחץ באוזניים, קצת הסברים של המדריכה, ומפה
לשם, הדקה תמה ופסגת העולם נפרשה למולנו, מבעד לדלתות המעלית
הנפתחות. הייתי שמח לתת לכם יותר פרטים, על חברי הקבוצה למשל,
או אולי על התמונות במעלית. בחיי שאני לא זוכר אם היו אלו
תמונות, או טלוויזיה קטנה. אני זוכר את הדלתות נסגרות, את מראה
הקומות מתחלף בהיסטריה אסתטית, מאט במקצת בהגיעו לקומה המאה,
ועוצר בקומה שמעל. הקומה המאה ואחת, הקומה הגבוהה ביותר אליה
הגיעו זוג עיניי. אבל על המעלית עצמה, אין לי ממש מה לספר.


 בקומה עצמה הייתה, איך לומר, מעין אווירת אחה"צ בקניון
בראשון-לציון. פאסט-פוד איטלקי, ופאסט-פוד סיני, ופאסט-פוד
אמריקאי והכל במחירים שהצטברו לכדי משכורת צבאית ממוצעת.
מכיוון שאחי מעודו לא היה קמצן, ואני טרם ידעתי משכורת צבאית
מהי, דווקא חשבנו לקנות קצת אוכל זריז. מראה התורים הספיק לנו
בכדי להבין, כי המזון המהיר עובד לאט בגבהים האלה, והבייגל
הבלתי-נמנע, שוב הוא, סיפק אותנו. מצויידים בבייגל'ס התיישבנו
באחת מעמדות התצפית, ותיצפתנו. נהר ההדסון העצום, כמו גם ג'רזי
הזניחה, הפכו לתמונת-נוף שקטה. אבישי מצא עמדה אחרת, בה ניתן
היה לחזות בפסל החירות, ותקע את אפו בחלון (לגברים במשפחתנו יש
חוטמים רציניים). העננים התנגשו קצת בחלון, השמים היו
כחולים-אפורים, וכן, הייתה תחושה של פסגה. הראות הייתה קצת
לקויה. אובך קייצי, או אולי ערפל שמיימי, אבל מה שראינו, היה
יותר ממה שראו רוב תושבי העולם המערבי באותו היום. כמה קטן
נראה אז הכרך האמריקאי, החלום הקפיטליסטי בעצמו. הבחנתי בשורת
משאיות תקועות בפקק, על הגשר, בדרך לג'רזי. פסל החירות השקיף
על האי מרחוק, וסירות-תיירים עשו דרכם אליו, וממנו. בעמדה
אחרת, צילמתי את צ'יינה-טאון, את האיזור הדרום-מזרחי של מנהטן,
שניכרה בו ההזנחה הגלויה של העירייה. הפן המרושל, המעושן, של
העיר הנוצצת קסם לי. המדריכה הזמינה אותנו לחזות בסרט אודות
הבניינים, העיר והאומה. "נראה לי", פלטתי לאחי, "שהם רוצים
להפוך את כל העולם לפטריוטים אמריקאיים". הוא צחק, והסתלבטנו
יחדיו על הסרט הדביק. אחר-כך הצטלמנו עוד קצת, שתינו איזה בירה
וחזרנו לאדמה. מלמטה, כבר לא ידענו מי נגד מי. הפסגה, ממנה אך
ירדנו, לעגה לנו ממרום מאות המטרים שלה, והכרך, שנראה כה קטן
מלמעלה, שב ואיים בעוצמתו האדירה. "אני רעב", אחי סיכם, "בוא
נלך לצ'יינטאון". אולי בגלל שהיא נראתה מעניינת ושונה מלמעלה,
אולי בגלל שקצת נשבר לנו מהאמריקאיים, ואולי בגלל שהסינים
בקבוצה היו שקטים ולא-מזיקים, לא זוכר מדוע, אבל הלכנו רגלי עד
עיר-הסינים, מיוזעים ורעבים. אחרי שברחנו מהמסעדה באמצע האוכל
(המסעדה הגרועה ביותר בעולם, הסכמנו שנינו), יכולנו לראות, דרך
אובך השמיים, מבעד לעשן ולפיח ששררו ברחובות, את התאומים
הכמעט-זהים. מגג העולם לתחתית הביצה הקולינרית, כמה מהר אדם
נמוג בניו-יורק.


 אמצע ספטמבר, 2001. התקשרתי לחבר טוב שלי, לברר מתי הוא כבר
משאיל לי את הנדירים של דילן, שבדיוק רכש. "תבוא תיקח", מלמל
לעברי, "שמעת מה קרה בניו-יורק?". לא שמעתי כלום באותו היום,
האחת-עשרה בספטמבר, פרט לדיסק הופעה של ניל יאנג ו"קרייזי
הורס". כשסיפר לי, ששני מטוסים חטופים, בהפרש של דקות, התרסקו
לתוך בנייני התאומים, כמעט ולא התרגשתי. לא יודע. הייתי מבסוט
שהוא מסכים להשאיל לי את הדיסקים, וכל העניין נשמע לי הזוי
מידי. כשסיימתי את השיחה, ופתחתי בחוסר עניין מיוחד את
הטלוויזיה, התחלתי להבין מה קרה. גם הפנטגון הופצץ, וגם שם יצא
לי לעבור, באותו הקיץ של תשעים ושבע, שלפתע נראתה לקוחה ממאה
אחרת, טובה יותר. ראיתי בשידור חי את התאומים קורסים, לוקחים
איתם את כל מנהטן, היישר לגיהנום. אחרי שסיימתי לוודא שכל
הניו-יורקרים שבחיי עדיין בחיי, וצפיתי אינספור פעמים בתמונות
בטלוויזיה, רק אז - זה חילחל. התמונה הזו, של מנהטן נטולת
תאומיה התמירים, נקלטה. כבר כמעט יומיים חלפו, ועדיין לא
התרגלתי. אלוהים עזב את מנהטן, הוא לא היה שם באותו היום. היום
בו המקום הכי גבוה הפך לבור הכי עמוק. כמה מהר אנשים נמוגים
במאה הזו. פרופורציות חדשות של רוע, ולכו תתווכחו עם הטירוף.