באולם קונצרטים
חייל עטור מדים וכובע אדום
עדוי בסיכת צנחן ודרגות רס"ן
מקיש בנעליו הכבדות כבדות  
כשהוא צועד על המרבדים הרכים
משתרע על כיסא לשמאלי
כמו כבש אותו בלהט קרב
מטיל מבטו בי ומחייך.
אני משתאה וגומל לו בחיוך נבוך
מהסס לשאול בכמה מרדפים השתתף
ובאילו מחסומים חווה מטחי ירי
ואם הוביל חייליו בסימטאות של פליטים...
ונהרסו בקתות... אינני מעז לומר לו מילה.

בשעת-הנגינות אני לוטש בו עיניים-כלות
והוא כמשגל אהבה עם המוסיקה.
הסולן כילה את נגינתו
והקהל מריע מריע עד להדהים
היושב לשמאלי, כמפקד בשדה אש-אוכלה
פושט צוואר מעלה מעלה מעל לראשי חייליו
וניסחף בתרועות לסולן.
בהפסקה אנו נשארים ערירים בכיסאותינו
ופנינו איש אל שכנו... ונשתוק.
אי-מנוס מפני ענות-הבדידות
בה מוקף לוחם בטירור?
אתאווה ליטול ממנו חוסן, לגמול לו
בטעם חווית הקונצרט ולומר לו:
"הסולן מדהים. איזו נגינה נפלאה "...
ולא אעז.

המוסיקה תמה.
נגני התזמורת נמוגים,
הקהל מריע ומתפזר.
החייל שהתפרס לשמאלי,
טווה חיוך לעברי, קורא דרור לכסאו
ופורש בגפו מן האולם.
בעלטה הוא פוסע מעל המדרכה
וסדקים נבעים מתחת לנעליו הכבידות כבידות.
כשאון ירי רב, המולת אולם שנתרוקן
ואני דומם, כסומא בעיקבותיו
אניח לכפות רגליי להתבוסס בתוך הסדקים
שחרצו נעליו הכבידות כבידות במדרכה.
והנה מתהפכות מנגינות הקונצרט וחוזרות אלי
ואני מתכוון לשאול אותו "מפקדי,
מאיזה שדה קטל עשית דרכך לכאן?
והלילה... על איזו גבעה תגונן?...
צא למלחמה ושוב לשלום בביתך!..."
ולא נמצא בי הכוח.