קורא אני בשמך,
שוב, מבטא אותו באנגלית.

זועק השמיימה בתקווה שאתה שומע,
או אולי בידיעה,
שלא משנה מה,
אתה תמיד תשמע.

ואז, במין זילזול עצמי,
שואל את עצמי
האם אתה בכלל מקשיב,

ואם כן, אז למה?

הלוך ושוב,
ללא תחושת הזמן,
אך עם המון רגשות אשם,
שואל.
מתי?

כמו תינוק קטן,
המנסה להבין דבר כלשהוא
הנשגב מבינתו.

לא ודאי הדבר,
לעיתים מיטשטש לו הגבול,
ואז פתאום
הכל נהיה ברור...