לילה לבן נדיר,
שבו איש לא זז ממקומו,
והשועלים כבר לא מיללים,
הזמן כאלו נעצר כשהירח עלה,
זורח באור מסתורי מעליי,
מעלה בי זכרונות.

אני נזכרת בך,
ודמעה נושרת,
דמעה בודדה,
כבר התגברתי עלייך, כמעט,
שנפלתי בחזרה,
לתהום העמוקה,
הבנתי שזו אהבה.

רצה במעגלים,
ולא מגיעה לשום מקום,
תשוקה בוערת בי,
תשוקה למצוא אותך, לחבק אותך,
לאהוב אותך, למרות שאני כבר לא יכולה.

הרגשת מועקה עולה בגרוני,
כשאני מביטה מעלה,
ורואה רק כוכבים,
וירח זורח באור לבן ומסתורי,
ונזכרת שוב בך,
מתגעגעת.