אין לי ימי הולדת כבר המון זמן.
מאז שהרגליים שלי טבעו בים לפני שנתיים או יותר.
אני חוגגת
רק מנוחות של אחרי-צהריים
ושינה מזדמנת וכל כך עמוקה
ומליחות של שבילי דמעות נסללים
וימים שמזדקרים מתוך השיגרה כמו דגלים לבנים
(כשאני מוותרת על המלחמה.)
ומקפיצים אותי למעלה. ואפילו מריעים.

באחרית הימים
תוכלו למצוא אותי
מחפשת
את נקודת התורפה הזו, הקטנה
שתשבור אותי.
כשאמצא אותה ואכאיב יותר מתמיד
הכל יעלה על גדותיו בפנים והחוצה כמו באטרקציה מרגשת באיזה
פארק שעשועים.
הלוואי ולא תיוותרו המומים אחרי שתעבור לי הבחילה. כמו שאמרו
כבר לפניי,
יש לגשש למטה למטה בבטן עם האצבעות ולחפש את הריקבון שמתפשט
כמו מחלה שאפשר לגרד מהתחתית עם הציפורניים שגידלת (אם יש לך
אצבעות קטנות מאוד).
לרכון מעל איזה משטח סובלני ומקבל (דף נייר, מסך מחשב, כרית
בחושך), ולהוציא משם את כל הזוהמה. להטהר. ללכת יד ביד עם
עצמך.
ולהקיא את הנשמה.  

ותדעו הכל. ותבכו
רק כדי לשטוף ידיים.