חייתי בחיים שבו השחור היה מושלם,
בו האמנתי שלסוף שלהם היה סוף טוב,
אבל היא בכל זאת שוברת צלחות
והוא כמעט אף פעם לא בסביבה.

חייתי בחיים שבו השחור נצבע בבהירות מזויפת,
כדי לסנוור את הפצעים והצלקות.
הייתי בתוך בועה משלי, שהכל צלול ויפה,
אבל הבועה התנפצה לתוך החלל השחור.

התנפצות. נפילה במעגלים, בסחרחורות,
בתוך תהום ללא סוף, עם דפנות מפלחות חדשות.
נפילה מהירה והיתקלות באבן חדשה,
נפילה רגועה וכובד נוחת על הבטן.

בגשם של בוץ, בריח מסריח,
מחפשת מקום להיאחז, לעלות מעלה,
להגיע לקצה בלי מפולות.
או פשוט לצנוח בלי כאב.

-2003-