עדותו של מוריס

         מוריס שמע את שתי היריות והרגיש את רתיעת האקדח
בידו, לרגע ראה את פניו של דוד מתעוותות בכאב ובאימה, ואחר כך
אפף הערפל את מוחו, ראה את דוד נופל כאילו מרחף אל הקרקע.
והשקט, השקט הנורא הזה שנמשך ונמשך... אנשים באו, לא ידע מי הם
ומה רצונם, ומדוע הם מסתדרים במעגל גועש סביבו, שניים מהם
הושיבו אותו על האדמה סמוך לקיר ולקחו את האקדח. רצה להגיד להם
שהאקדח זה של העבודה ושלא יקחו לו אותו, אבל היה נטול רצון משל
עצמו ועשה כדבריהם. גם תהה מדוע אינו שומע קולות, על אף שראה
אותם מדברים ואפילו צועקים. אחר כך בא שוטר אחד ושאל משהו אבל
הוא לא שמע, רק ידע שצריך להגיד לו שהוא הרג את דוד, אבל לא
יכל כי שפתיו נעו כל הזמן, והוא לא ידע בכלל שהוא אומר שוב
ושוב את אותו משפט:
"הרגתי אותו, מגיע לי עונש."
ובסוף היה התא הקטן, עם מיטה צרה ומזרן דק ושמיכה מזוהמת, הכל
היה זר והוא רק רצה להיות בבית ליד סימי ולישון. כן, לישון,
היה כל כך עייף ושפתיו לא הפסיקו למלמל, הוא נשכב על המיטה
ושקע בשינה טרופה, חלם שהוא וסימי רוקדים באולם גדול והתזמורת
מנגנת רק להם. היה מאושר עד אין קץ, ופתאום בא מישהו ולקח לו
את סימי והיא מתה, והזר נושא אותה בידיו ומתרחק, רצה לרוץ
אחריהם אך רגליו סרבו לנוע, אימה אחזה בלבו וגופו נשטף זיעה.
לפתע התעורר.
   
אור היום חדר מבעד לצוהר הקטן והאיר את התא העלוב. מוריס הביט
סביבו ולא הבין מה המקום הזה ומה הוא עושה שם, התיישב על המיטה
והליט פניו בידיו. לאט לאט חזר למציאות, נזכר בחתונה ובכל מה
שקרה, עד היריות, אחרי זה הכל היה מעורפל. מוריס לא ידע כמה
זמן עבר מאז הובא לתחנה וכמה זמן הוא יושב על המיטה ומליט
פניו, רק שמע לפתע שקשוק בריחים והדלת נפתחה. שוטר נכנס ובידיו
מגש עם מזון. מוריס זיהה אותו כאחד הלקוחות שהיו קונים
בסופרמרקט בו הוא עבד.
"בוקר טוב מוריס", אמר השוטר.
מוריס לא ענה, רק הנהן בראשו. השוטר הניח את המגש ופנה לצאת.
"מה יהיה עכשיו?" שאל מוריס לפתע, "מה יעשו לי?"
"תאכל מוריס, תאכל. מחכה לך יום קשה."
השוטר יצא ומוריס לקח את המגש. הביט באוכל הדל ובקפה הדלוח
ודמעות עלו בעיניו.
"איפה האוכל של סימי, איפה", מוריס דיבר לעצמו כאילו ידע שעוד
זמן רב לא יזכה ליהנות ממטעמיה של אשתו. אחר כך לקח את הקפה
הפושר והחל ללגום ממנו לאט.

מטבען של תחנות משטרה שהן משרות עגמומיות על הבאים בשעריהן,
ותחנה זו לא הייתה שונה. בזאת נוכח מוריס כשעבר, כבול באזיקים
לשוטר בדרכו לחקירה, על פני אולם הקבלה שהיה צבוע עד חציו בצבע
שמן חלקלק ירוק ודהוי. מאחורי הדלפק עמד שוטר תורן משועמם וכמה
אזרחים עגומי פנים שהמתינו על ספסלי מתכת לטיפול בתלונותיהם
ובינתיים הביטו בחוסר עניין בקירות החשופים. לפתע ראה את סימי
עומדת ליד הדלת וגבה אליו.
"סימי!" קרא.
היא הסתובבה במהירות וממש עטה עליו. הייתה מחבקת אותו ומנשקת
ודמעותיה זורמות על לחייה ללא מעצור, השוטר המלווה המתין כמה
שניות ואחר כך אמר:
"זהו, את תראי אותו אחר כך, יהיה בסדר."
הוא הפריד ביניהם ונעלם עם מוריס במסדרון הסמוך.

"שב כאן", הורה השוטר למוריס והצביע על כיסא עץ בעל משענת ישרה
שעמד סמוך לשולחן שמצידו האחר ישב פקד בן דרור שהיה רכון על
מסמכים ולא הביט בעציר.  
הוא שחרר את האזיקים ומוריס התיישב. השוטר יצא.
"שלום", אמר מוריס בלחש.
בן דרור הרים את ראשו לאט והביט במוריס במבט מאשים. הוא לא
דיבר, רק הביט ארוכות באותו מבט עד שמוריס החל לזוז בכיסאו
בחוסר נוחות. לבסוף אמר:
"אל תדבר לפני שאני פונה אליך, ותענה רק על השאלות, ברור?!"
הקצין חזר לניירותיו.
מוריס התכווץ, לא ידע למה לצפות, חוסר הוודאות הכניס פחד ללבו
ועדיין היה שרוי תחת רושם הפגישה עם סימי, המחשבות התרוצצו
במוחו ללא סדר וההמתנה מורטת העצבים הזו פה בחדר החקירות גרמה
לו כאבי ראש חזקים. לפתע הניח בן דרור את ניירותיו ופנה אל
מוריס.
"אתה יודע למה אתה כאן?"
"כן."
"למה?"
"בגלל מה שהיה בחתונה, בגלל דוד."
"יפה, אז אתה יודע שאתה עצור באשמת רצח דוד פימאנטה, כל מה
שתגיד יירשם. זה ברור לך?"
מוריס הנהן בראשו לאות שהוא מבין.
בן דרור לקח טופס והחל למלא את פרטיו של מוריס. לאחר שסיים
הניח את העט והנייר והחל בחקירה.
"ספר לי מה היה, הכל."
מוריס סיפר את כל מה שעבר עליו מרגע שהגיע דוד והתיישב
בשולחן.
בן דרור הקשיב לדבריו בשקט ומשסיים מוריס את סיפורו. אמר:
"אז אני מבין שהיית כל כך עצבני שלקחת את האקדח וירדת לחפש את
דוד כדי להרוג אותו."
"לא", אמר מוריס, "התכוונתי רק להפחיד אותו, לא רציתי להרוג."
"שקרן! אתה משקר, רצית להרוג אותו, אדם ישר לא לוקח אקדח
להפחיד!"
מוריס הופתע ונבהל מהצעקות של החוקר, הוא לא ציפה לזה, החוקר
היה כל כך קשוב ונדמה היה לו אפילו שהוא ראה אמפטיה בעיניו
כשדיבר קודם.
"אבל זה לא נכון", מוריס גמגם, "אני נשבע לך, לא התכוונתי, רק
רציתי להפחיד..."
"מה, אתה עובד עלי, מוריס? אתה חזק וגדול יותר מדוד, אני מכיר
אותו, אתה פחדת ממנו?" נימה של לעג וחוסר אמונה הייתה בקולו.
"כן, הוא עבריין, פחדתי ממנו, אז מה, כולם פחדו ממנו."
"אז בגלל זה לקחת את האקדח, אני מבין. פחדת ממנו וידעת שאם לא
תהרוג אותו הוא יתנקם בך וייקח לך את סימי. נכון?! תגיד את
האמת, מוריס, אני לא ילד! פחדת שייקח את סימי! תודה, תודה
שהרגת אותו בגלל זה!"
מוריס לא ידע איך להתגונן, החוקר הטיח בו האשמות ולו לא הייתה
דרך לשכנע אותו שלא כך הדבר. הרגיש כל כך לבד, בודד. השעות
חלפו, הוא היה רעב ומבולבל ואפילו לא עלה בדעתו לבקש עורך דין,
רק רצה שכל זה ייגמר, רצה לשוב הביתה לסימי ולילדים. בן דרור
עזב את החדר ושוטר הביא לו מגש עם אוכל.
"אני רוצה לשירותים", אמר לשוטר.
הוא נכבל באזיקים והובל לחדר שירותים מצחין. השוטר פתח את
האזיקים ואמר:
"תעשה את זה מהר."
הדלת ננעלה מאחוריו. כשיצא מהתא נכבל שוב והובל לחדר החקירות,
שם שוחרר מהאזיקים והושאר לבדו. הוא שוב שתה קפה, לא נגע
באוכל. לאחר זמן מה נכנס שוטר לבוש אזרחית והתיישב.
"אני אמשיך את החקירה", אמר, "ספר לי מה קרה בחתונה, הכל."
"כבר סיפרתי לקצין שהיה פה הכל, תראה, לא התכוונתי להרוג את
דוד..."
החוקר קטע את דבריו.
"ספר לי שוב מההתחלה, הכל."
מוריס חזר על סיפורו, היה עייף והחסיר פרטים, לבסוף לא יכול
היה עוד לעמוד בלחץ.
"תאמין לי", אמר, "לא רציתי להרוג אותו, בבקשה ממך, תאמין לי."
ידיו של מוריס הופנו בתחינה אל החוקר. "אני בן אדם ישר, תשאל
את כל מי שמכיר אותי, אני לא פושע." את המשפט האחרון אמר כמעט
בלחש.
עיניו של החוקר היו רכות, הוא הנהן בראשו לאות השתתפות ואמר:
"מוריס, אני רוצה לטובתך, למה שלא תודה ותגמור עם זה? למה לך
כל הסבל? אני מבטיח לך שאני אישית אבקש מהשופט להתחשב במקרה
שלך, הרי הרגת אותו, נכון?"
מוריס הנהן, לעובדה זו לא יכל היה להתנגד.
"זה נכון", אמר.
"אתה רואה", אמר החוקר, "אז תחתום וזהו, תגמור עם זה, במילא
תשב בכלא, אז יותר טוב לך כמה שיותר מהר. אני אגיד לשופט שלא
עשית בעיות והוא יתחשב בעבר הנקי שלך, תקבל כמה שנים, יורידו
לך שליש וזהו, העיקר שתגמור עם הסבל הזה. מה, יותר טוב שלא
תודה ונוכיח שהכדורים באו מהאקדח שלך ואז תקבל עשרים שלושים
שנה, כדאי לך?"
מוריס היה תשוש, כל כוח רצונו פג.
"טוב", אמר, משלים עם גורלו, "אני יחתום."