המשפט של מוריס הפתיע, למשטרה היה המקרה ברור, ולראש הצח"ם,
פקד בן דרור, היה נהיר שהחקירה והמשפט לא יארכו זמן רב. אבל לא
כך היה, כשהתחילו החוקרים לגבות עדויות, הסתבר להם שכמספר
הנחקרים מספר הגרסאות למה שקרה מאחורי הבלוק, ומכיוון שכך,
התקשה בן דרור לקבוע את קו החקירה. לבסוף החליט להביא את כל
הגרסאות כפי שהן לפרקליטות והמליץ להגיש כתב אישום ברצח נגד
מוריס, כשהוא נסמך בעיקר על העובדה שמוריס לקח את האקדח
מהמגירה בביתו לפני שירד לפגוש את דוד, ולדעתו, מתוך כוונה
להרוג ולא כדי להפחיד. בסופו של דבר הוחלט בפרקליטות להגיש רק
את גרסתו של הנחקר עצמו שלא דיבר הרבה, וענה קצרות על שאלות
כלליות, אבל משנשאל ישירות על הרצח אמר רק:
"הרגתי אותו, מגיע לי עונש".
הגנתו של מוריס הייתה חלשה ביותר שכן בית המשפט מינה לו סניגור
צעיר שרק סיים את התמחותו והיה מקבל בינתיים תיקים מהסנגוריה
הציבורית לפרנסתו. לא פלא איפוא שבית המשפט הרשיע את מוריס
וגזר את דינו לשמונה עשרה שנות מאסר.
משך כל זמן המשפט, שנמשך כאחד עשר חודשים, הייתה לסימי הרגשה
לא טובה, אין היא מומחית למשפטי רצח כמובן, אבל חושיה אמרו לה
שהסניגור לא עושה מלאכתו נאמנה. לדעתה היה הבחור הצעיר מגיע
לישיבות בית הדין ללא הכנה, הוא לא הבין את שאלותיו התמוהות של
השופט אשר ממש הנחו אותו לנקוט קו מסוים על אף התנגדות התביעה
לשאלות אלו, ואולי לא רצה.
"הוא מניאק, עורך הדין הזה", היא אומרת באחת השבתות לחברותיה
בבלוק כשפיצחו גרעינים להנאתן, "הוא רק רוצה לגמור את המשפט
מהר ולקבל את הכסף".
משנשאלה למה מוריס לא מפטר אותו, אמרה בעצב:
"מסכן מוריס, מה הוא מבין, עורך הדין בלבל לו את המוח, הוא
בכלל לא מדבר, כל היום בוכה ואומר שמגיע לו עונש בגלל שהוא
רוצח." הייתה מנגבת דמעה מעינה ואחר כך זוקפת ראשה ואומרת
בהחלטה נחושה:
"אני ימצא לו עורך דין אחר ונגיש ערעור אם יצא אשם."
חברותיה מהנהנות בראשן לאות הסכמה ופיהן מביע השתתפות בצער
וכעס על אותו עורך דין שאין לו שום דבר בראש מלבד כסף. לפתע
אומרת אסתר ממול:
"למה לא תדברי עם רשל?"
וסימי אומרת:
"אבל היא רק גמרה ללמוד, ועובדת במשרד של עורך דינים בתור...
איך אומרים?" היא מחפשת את המילה המתאימה, "מתלמדת. זהו,
מתלמדת. היא רק מתלמדת, איך היא יכולה לעזור לי?"
"אה, דברי איתה, מה אכפת לך?" רחל אומרת ומעווה את פניה לאמור,
זה ברור כשמש!
"את יודעת מה?" אומרת סימי, "מחר אני ילך למשרד שלה ואני ידבר
איתה."
וכך היה.
ביום ראשון בבוקר שלמחרת אותה שיחה, מופיעה סימי במשרד עורכי
הדין שבו עובדת רשל. היא עולה לקומה העשרים בבניין הענק וניגשת
לדלת עץ גדולה וכבדה שבצידה שלט אלומיניום גדול ועליו חרוטה
הכתובת:
"אנגלר & רייכנטל - משרד עורכי דין"
ביראת כבוד היא לוחצת על הפעמון ודוחפת את הדלת כשנשמע הזמזום.
מאחורי הדלפק בלובי הקטן מקבלת את פניה פקידה צעירה ונאה
למראה.
"שלום", אומרת הפקידה בחיוך, "אפשר לעזור לך?"
"אני מחפשת את רשל", אומרת סימי ועיניה משוטטות על הקירות
המכוסים תמונות שמן ועל פינת הישיבה הקטנה מעור בצבע שחור.
ניכר בה שאינה מרגישה נוח להיות שם.
"רשל? מי זאת רשל? אין פה רשל", אומרת הפקידה, "אולי את
טועה."
ולפני שסימי עונה היא שומעת קול נשי נעים וחייכני מאחוריה
אומר:
"היא לא טועה נועה, אני רשל."
סימי מסתובבת במהירות וחיוך גדול ונבוך מרוח על פניה.
רשל מחבקת אותה בחום ואומרת:
"ידעתי שתגיעי אלי, מאז החתונה אני מחכה לך."
סימי נבוכה, לא ידעה איך רשל תקבל אותה, היא לא ראתה ולא דיברה
איתה מאז החתונה, אפילו לא הודיעה לה שהיא באה. והנה רשל מקבלת
אותה במאור פנים ובכזו אהבה... הדמעות הציפו מאליהן את עיניה
והיא התאפקה לא לפרוץ בבכי. רשל הבחינה בכך ומשכה אותה אחריה
במהירות למשרדה הקטן. לאחר שסגרה את הדלת הושיבה את סימי
בכורסה רכה, לחצה על כפתור האינטרקום ואמרה:
"נועה, תביאי לנו קפה נמס בבקשה, וקצת עוגיות אם אפשר."
אחר כך התיישבה על השולחן, צמוד לסימי, אחזה בפניה בשתי ידיה
ואמרה:
"סימי, אני אוהבת אותך, אני לא כועסת עלייך. מה שהיה, היה,
ועכשיו צריך להסתכל קדימה, אני שמחה שבאת אלי."
היא ירדה מהשולחן והוציאה מהכוננית הסמוכה קלסר עבה.
"את רואה את זה?" אמרה והתיישבה בכורסת המנהלים שלה, "זה כל
החומר שיש במשפט של מוריס, ידעתי שתבואי ולכן התכוננתי."
"אבל רשל", אמרה סימי, "את יכולה לטפל בזה? את חדשה, ואני...
אני אין לי כסף, את יודעת, רק באתי לשאול אם את יכולה לעזור
לי."
"תקשיבי סימי, התיק הזה הוא הצ'אנס של החיים שלי, אני מכירה
אותו הכי טוב שאפשר, למדתי אותו ועקבתי אחריו, אפילו הייתי
בישיבות, לא ראית אותי. אני יודעת שבישיבה הבאה השופט יקבע אם
מוריס אשם או לא, אז נחכה ונראה. אחר כך, אם מוריס יסכים, אני
אגיש ערעור, אם ירשיעו אותו, ואני חושבת שכן, כי עורך הדין שלו
לא מתפקד. חוץ מזה, דיברתי עם הבוס שלי, הוא ינחה אותי, הוא
עורך דין ותיק ומבריק ועוסק בפלילים כבר יותר משלושים שנה,
והוא גם ויתר על הכסף, הוא בן אדם טוב ואוהב לעזור, יש לו
מספיק קליינטים שמשלמים, אל תדאגי. ואני מבטיחה לך שהכל יהיה
בסדר".
סימי לא ידעה את נפשה, מעולם לא הייתה זקוקה לעזרה, תמיד הייתה
היא עוגן לכולם. משפחתה, ידידותיה, שכניה, כולם באו להתייעץ
איתה ולבקש את עזרתה, ועתה היא זקוקה, וזו פעם ראשונה שהיא
מבקשת, אם להוציא את נסים דהן שבו התייעצה בקשר להמשך דרכה
והוא אמר לה בבטחה שתסיר דאגה מלבה כי אלוהים איתה וגם אם קשה
הדרך הרי שבסופה תהיה לה מנוחה ושלווה, והנה היא רואה כיצד
דבריו מתגשמים ולבה עולה על גדותיו ודמעות של שמחה עולות
בעיניה והתקווה גורמת לה לזקוף ראש ולחייך וממלאת אותה בכוחות
חדשים.
אחר כך היו פסק הדין וגזר הדין, ההרשעה והעונש הנורא של שמונה
עשרה שנות מאסר. בפסק הדין מתח השופט ביקורת נוקבת על
הסניגוריה ואמר שבגלל חוסר תבונתה של הסניגוריה אין לו אפשרות
אחרת אלא להרשיע ולגזור את העונש על פי החוק ולפי בקשת התביעה.
במשרדה הקטן אשר בקומה העשרים במשרד עורכי הדין הגדול והידוע,
אנגלר & רייכנטל, פתחה רשל, אשתו של שמואל, הבן של הרומני, את
הקלסר העבה שעל גבו כתוב באדום: מוריס, והחלה לעיין בעדויות
כפי שהופיעו בתיק החקירה של המשטרה. היא קיבלה את העדויות לאחר
שמוריס חתם לה על ייפוי כוח לייצגו.
ארבע עדויות היו למשטרה ורשל החלה להתכונן לערעור. היא פתחה את
המסמך הראשון, עדותו של מוריס: |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.