כבר יותר מדי זמן
אני לא מזהה אותה
בצד השני של המראה.
מישהי חסרת פנים,
חסרת הבעה.
אני מנסה לגעת בה
לגרום לה להרגיש
אבל זה תמיד רק כמעט
והעצב יוצא החוצה
רק בחיוך עקום
או מבט.
בלילה אני מתיישבת במיטה
והדמעות שלה זולגות על לחיי
המלח שלה,
צורב בעיניי.
אני יושבת על ספסל ציבורי
מביטה בשגרת חיים חולפת
ומרגישה את הקנאה שלה צורבת בתוכי.
אני הולכת ברחוב
והיא נגררת לידי,
מנסה למשוך אותי אחורה
להפיל אותי למטה
להפוך אותי ללא כלום מלבד צל שחור
שלה.
הגוש שלה בגרון שלי
לוקח את נשימותיי האחרונות.
לאחרונה היא שם יותר ויותר
וכבר כמעט אין לי כוח להילחם בה
היא חורטת קווי תשישות על פניי
וזה כל כך מפחיד אותי
שאני פשוט נותנת לה. |
