אני לא רוצה למות.
אני גם ככה לא ממש חיה בחודשים האחרונים.
אני רוצה למות רק קצת...
רק לבינתיים, עד שהכל יעבור. שמישהו יעשה "פאסט פורוורד" לזמן,
ויעיר אותי בעוד כמה חודשים. באיזה יום יפה, עם שמש ורוח קלילה
כזאת עם ריח של תל-אביב.

אתה תתקשר אליי. והדופק המואץ הזה, שמופיע לאחרונה עם הצלצול
המיוחד שלך בפלאפון הגרוע שלי,(עכשיו כשחושבים על זה - זה
אבסורד - עשיתי לך את הצלצול הזה כדי לסנן... היום אין צליל
שיותר הייתי רוצה לשמוע...)
אז הדופק המואץ הזה, לאט לאט יירגע, ויירד ל-70 או 80, משהו
שנחשב כ"מדדים תקינים".
נלך לים, ונפגוש שם את החברים שלי. אלה שאני אוהבת, שלא ראיתי
כבר זמן כה רב. והם יישבו שם, יפים ומחייכים.
עם שיזוף יפה של קיץ, ושיער צרוב משמש ים תיכונית.
הם ילבשו בגדים לבנים מבד שהביאו מהודו (אבל יהיה כתוב על
הטיקט MADE IN CHINA).
ואתה גם תאהב אותם.
ואולי לרגע, תאהב גם אותי.

אנחנו נשב שם על החול, ונאכל ארטיקים יקרים להחריד, מישהו יביא
גיטרה וינגן את כל השירים הכי יפים בעולם.
וזה יהיה כמעט כמו פעם.
אפילו יותר טוב.
אולי נצליח לשיר את "סטיירווי טו הבן" בלי לזייף ובלי להתווכח
על המילים...

אתה תשים את היד שלך בתוך שלי. וזה יהיה בסדר. נעים.
אפילו תרשה לעצמך לקבור את פניך בשקע שבין הצוואר שלי לכתף.
יהיה לזה ריח של ים.


"עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח.
קורץ צהוב צהוב
מתוך האפילה."

ואולי מתישהו,
היום הזה, המוצ"ש הזה בחדר מיון,
יישכח. ייעלם.

אולי פעם זה יהיה סתם סיפור.