יש לי פנטזיה שבה יום אחד, אני אשב בחדר עם מישהו, והוא ישאל
אותי שאלות על עצמי ובאמת יתעניין. בהתחלה אני אשאל בפליאה,
"אני? מה כבר יש לדעת עליי?" אבל אחרי כמה זמן, כשאני אראה שזה
בטוח ואפשר לרדת מהפוזה, אני אגיד שאני לא חושבת עליי הרבה,
זאת לא דרך המחשבה שלי, אני יותר חושבת על אחרים. על מה הם
חושבים, ומה הם אומרים עליי. כשאני לבד אני אוהבת לדמיין שאני
הם ושיש לי חיים מאושרים ופסטורליים - הורים שהם החברים הכי
טובים שלי, חברות שתמיד כיף איתן ותמיד שם בשבילי, שכולם
מסתדרים איתי ושאני קמה בבוקר עם חיוך על הפנים. בפעמים אחרות,
אני מעמידה פנים שאני עומדת על צוק וקופצת, ובזמן שאני מחכה
לבום שיבשר על מותי, בדרך הארוכה למטה אני רואה את כל האנשים
הבוכיים שיגיעו ללוויה שלי, ואני אחסר להם מאוד. זה גורם לי
להרגיש חשובה, שעמוק עמוק בפנים אנשים אוהבים אותי. יש גם
פעמים שאני מעמידה פנים שאני דוגמנית, שחקנית, או זמרת ושיש לי
הרבה מעריצים. אבל הכי אני אוהבת לדמיין, שאני מאוהבת. באותו
רגע האיש שמראיין אותי יסתכל עליי בחיוך ויחכה שאני אמשיך, הרי
אהבה זה נושא שכולם אוהבים לדון בו. ואני אחייך בבישנות ואגיד
שאין לי מה להמשיך, כי אני בעצם לא באמת יודעת מה זו אהבה. זאת
אומרת, יש לי מין תחושה בדמיון שלי של איך היא מרגישה, דימוי
של איך זה להיות מאוהבת, כמו בספרים בסרטים ובשירים שבבטן יש
פרפרים, והראש מסתובב, והלב בעננים והוא גורם לך להרגיש הכי
מאושרת בעולם, כמו תרופת פלא שמנקה את הלב, ושום דבר כבר לא
חשוב חוץ ממכם. האיש יחייך, ואני אגיד לו, שאני בעצם לא בטוחה
שזה באמת קסם. שאני תוהה אולי הקסם הוא רק בדמיון שלי ואני
משחקת עם עצמי באורגזמות רגשיות שרק אני מסוגלת לגרום לעצמי
לחוות אותן. בשלב זה אני כבר לא יודעת איך האיש יגיב, אבל אני
סקרנית לדעת. אני רוצה לשמוע את חוות דעתו. אולי הוא יגיד לי
איזה משפט חכם שיפיל לי איזה אסימון ויחזיר אותי למציאות. אחרי
שנסיים את הדיון על אהבה, אני אשאל אותו בתמימות: "מהי בכלל
המציאות? הרי לכל אחד מאיתנו יש את המציאות שלו, האם יש מציאות
קולקטיבית של כולנו או שיש לי את החופש לעצב לחלוטין את שלי?"
גם לשאלה הזאת אני מצפה בקוצר רוח לתשובה. מעניינות אותי
הזוויות השונות שמהן אנשים רואים את אותו הנושא. כל אחד מנקודת
המבט הייחודית שלו. כל אחד מהמציאות שלו. סביר להניח שאני
והאיש נשוחח עוד הרבה זמן על מציאות ודמיון ובאיפה מתחיל ונגמר
הגבול ביניהם, על מהי האהבה והאם היא בעצם רק משיכה גופנית
ונזקקות במסווה, על משמעות החיים ועוד נושאים שכאלו. כשנסיים,
אני אגיד לו תודה יפה, אקום בשקט מהכיסא שלי, אצא מהחדר ואסגור
אחריי את הדלת, אני ארד לרחוב הסואן שלרגע שכחתי שקיים, אלך
בין כל האנשים ואתהה מה הם חושבים עליי, ומה הם אומרים לעצמם
בשקט. וככה אני אחזור לחיים הפשוטים והלחוצים אך המשעממים שלי.
ולפעמים, כשיימאס לי ממי שאני, ואני ארצה להיות מישהו אחר, אני
אעצום את העניין ואדמיין שאני הם.