אנחנו יושבים בחדר שלך, יש כאן עוד המון אנשים.
הרבה פעמים יש כאן עוד אנשים, בנות בדרך כלל.
אנחנו זוג מגוון, אנחנו משלבים הכל.
לפעמים זה נחמד לפעמים כבר לא- יש לי חברות שנהנות מהמצב
ומצטרפות, יש כאלה שכבר לא מדברות איתי בגלל זה, לא נורא לא
צריך.
אבל לפעמים יש לי את המצב הזה שאני רוצה אותך רק לעצמי, מותר
לא?
כנראה שלא.
אני גם רוצה לספר לך דברים אבל קשה לי- אני לא יכולה זה דבר לא
ממש טובים והם לא מוציאים אותי באור שאתה רואה אותי כיום וחבל
לי להרוס. לפעמים זה נפלט לי חצי מפט פה חצי מילה שם... אבל
עדיין. קשה- מה לעשות...
גם עליו אני רוצה לספר לך על האיש הזה אני לא יכולה להפסיק
לחשוב עליו שאני לא יכולה להיות שלמה עם עצמי בלי לדבר איתו
כמו שצריך בפעם הכנראה אחרונה שהרי עוד כמה שבועות אני בר לא
אראה אותו יותר בחיים.
וגם על השני שרצח אותי לאט לאט כל יום במשך חיי אני רוצה לספר
לך. איתך אני מרגישה מוגנת ובטוחה ואני רוצה להיות יותר מוגנת
על ידי שאני אספר לך עליו. אבל איך? איך פותחים סיפור חיים כזה
כשאת ילדה ואתה גבר שכבר יודע מי מו מה ואיך ולמה וכמה... איך
עושים את זה? אי אפשר!

בעצם אני מקווה שלעולם לא תקרא את זה ואני מקווה שתקרא ותבין
ותהיה שם בשבילי. כמו שאתה יודע וכמו מגיע לי.