זהו שבוע לפני ערב חג.
במשמרת לילה שלא עוברת, אני בוהה בקירות הכתומים מסביבי.
מנהל המשמרת עבר כבר כמה פעמים לראות אם הכל אצלי בסדר.
בחצי השעה האחרונה כתבתי לפחות שמונה גירסאות להמשך היחסים
המתפתחים ביני לבינו.
איך שנינו נשארנו יום אחד אחרי סגירה, על כוס קפה וסיגריה של
חמש בבוקר.
איך אחרי חודשיים בערך אני והוא באמת השתדלנו אבל לא יכולנו
להתאפק.
איך החברה המארחת שלו הגיבה כשהוא סיפר לה, והפצצה התפוצצה
מרוב כעס. נכון, הכאב שלה לא אמיתי כי היא לא באמת אהבה אותו,
ואנחנו זה אמיתי. ועדיין הרגשתי כל כך רע. איך הייתי צריכה
להתפטר מהמקום בגלל כל המבטים המשפילים שהוא לעולם לא יקבל כי
הוא המנהל, ואני החדשה. והמארחת היא החברה של כולם.  
"הקפה שלך מוכן" הוא בא להודיע. "את יכולה לרדת מהמשמרת". בזמן
שאני דופקת חיוך מאולץ ותודה ממולמלת, מחברת את הפרטים מהגרסה
החמישית לשמינית, ומבינה שהדבר היחיד המשותף למציאות ולשלל
הגירסאות במוחי הקודח הוא הפיטורין שלי בסוף כל תסריט.

חמש בבוקר כבר? אני כבר אחרי הספונג'ה של כל אזור המעשנים.
שולחנות העשרים, הארבעים, החמישים, גם אלה שבחוץ. הנקיונות
העצמיים שלי בסוף כל משמרת לילה הפכו לאובססיה, יש לי יותר מדי
זמן לנתח את אלפי הרגשות שמסתובבים לי בבטן בזמן שאני עוברת על
כל שולחן ושולחן. ועכשיו בכלל, אחרי  התדריך לפסח על איך אנחנו
צריכים להקפיד אף יותר על הנקיון והסדר, כל פיסת עץ על ארבע
רגליים הפכה לניתוח קטן. שפריצר, ואז נייר רטוב ואז נייר יבש,
כמה שריטות שפשוט אי אפשר להוריד.

זהו שיר אייטיז עצוב ברקע שבכל יום אחר הייתי צוחקת על כמה
שהוא מזעזע עם כל האפקטים הזולים והמילים הקיטשיות, אבל הלילה
הוא נדבק לי קרוב לבטן כמו החולצה הלבנה החמה, ואני רק רוצה
לחזור אליך הבייתה לעוד פנטזיה שעתה כתבתי. איך אני אזחול מתחת
לשמיכה אליך, ואתה תנשק אותי במצח ותגיד לי שאני מריחה טוב
ושהתגעגעת להרגיש אותי צמודה אליך מחובקת מהגב. תספר לי על איך
היה היום שלך, תגיש לי כוס מים ותגיד לי להפסיק לעשן. אתה תאהב
אותי ותירדם בזרועותי בזמן שתספר לי שאנחנו כבר צריכים לנקות
לפסח. זו חוצפה אולי אחרי שבגדתי בך בעשרות תסריטים שונים. אבל
אינני יכולה להתנצל על הכמיהה אליך, היא מזמן הפכה להרגל רע.

זו שעה של מעברים. חמש וחצי.
רצף של רמזורים ירוקים כמו רצף ההזיות שלי על שדרות רוטשילד
מעלים על פני העייפות חיוך. אני מגיעה אליך הבייתה ומדליקה את
השמש מעל המרפסת. אני חוזרת אל עצמי, אך אתה לא התעוררת, אף לא
לשניה.

יומיים אחרי, אנחנו מבעירים חמץ: תמונות של הבלונדינית לשעבר
שלך.
במגרת שולחן הכתיבה מצאנו מילים שחיברת עבורה למשפטים, ואז
לפסקאות. אף פעם לא כתבו לי שיר, ואני כל כך טובה אליך לעזאזל.

איפה לחפש תירוצים בחלל הריק הזה שבינינו? זה אולי כי השם שלה
קל. הוא פשוט הברה שמתחלקת ברכות מתוך הגרון והחוצה. גם מתחרזת
עם מילים יפות. והשם שלי מסובך מדי, אני יודעת.  
אני חושבת בשקט, בזמן שאני מורידה אבק מהרגשות הישנים שלך.
תמיד אתה החכם, ואני זו שלא יודעת לשאול, אני מעדיפה לשתוק.  

הנקיון שלי הרבה פחות יסודי: לדחוף מהר את כל החזיות הזרוקות
לתוך קופסא, רק לטאטא מסביב לשטיח הישן, לא צריך לשטוף במים.
אלו מאות דמעות שיפלו אט אט ויישטפו יותר טוב מדלי מלא מים.
אני לא צריכה סמרטוטים, אני בעצמי סמרטוט מכווץ. יכולתי פשוט
לשכב על הרצפה ולהתנועע מעלה ומטה, וכל השחור היה נדבק אלי.
כשאתה שואל אותי למה אני בוכה,אני לא יודעת ממש לענות, אני לא
בלונדינית ואני בכלל לא טובה בנקיון.
הלוואי והיית יודע איך לקחת אותי, לסובב, לסחוט, לשחרר אותי
ולתת לי לנשום אוויר נקי.

זהו ערב חג.
חמש וחצי שעות אחרי ליל הסדר. תיק קטן נארז בקפידה בזמן שאתה
נוחר.
אני שואבת לתוך הריאות את מה שנשאר לי מתוך הבית שלך. מרטיבה
את האצבע בקצת רוק, ועוברת איתה על אדן החלון, על נקודה קטנה
שנותרה מלוכלכת. אחרי מקלחת של רחמים עצמיים, אני סופסוף נקיה
מהכול.
עם פתיחת הדלת אני יודעת , אהובי, שאין ביכולתי למצוא מילים
שיצליחו לתאר אותך, הסדר בחדר הוא רק נסיון כושל לנתח את שהיה.

עדיין רוצה להיות שיר קטן במגרה שלך.