חוזרים הביתה
ילדים נוסעים באופניים
אולי נהנהן אליהם לשלום
בחלון נראה
את האור שהשארנו מהבהב
רגשות אשם כמו פצעים קטנים
מתנחמים בדברים פשוטים
למדנו שיש דברים
שאי אפשר להשאיר אצלנו
מה היה לנו
שהסכמנו לאבד
במחיר גבוה
את תספרי את השקרים שלך
אני, אסתיר את שלי
רמזים קטנים, שפרמו את הכל
לחתיכות קטנות
לא יכולנו להכיל
גם אנחנו רצינו בית עם גינה וילדים
לעיתים הרגשנו איך החלומות עולים על המציאות
ומשאירים אותנו בלי כלום
לא ביקשנו להיות אדישים
לאט לאט הזמן הפך אותנו
לתמונות נעות
בתוך המרחב שלנו
מה את ביקשת? לא יכולתי לומר דבר
אני כותב ואת מסדרת את הדברים
שיגמרו המילים, לא יישאר לנו להתחיל איתו
את עם השקרים
אני אחשב מטרים, לכל הכיוונים
לעיתים אני מביט בך
לא נותר בנו דבר מעצמנו
את בוודאי חושבת, מה הבאנו לכאן שהיה שלנו
מניחים את הגוף
במקום שלא ניתן לראות
הוא נע מעצמו, שמח לצאת מהדמות
עכשיו אנחנו לא שייכים אליו
ואת עם השקרים
אני עם ספר שפתוח על אותו עמוד
יש סודות שאי אפשר לעקוף
ובערב שוב נצא אל העיר
ילדים יעקפו אותנו בסיבוב
את תצחקי ואני אחייך
לרגע יהיה נדמה
שיש משהו אמיתי
אולי הכאב נעלם
אנחנו לא נתייחס לשום דבר
רק ככה נוכל להרגיש שאנחנו חיים
להנאות מהזכות להיות מאושרים
בלי שנרגיש את ההבדל
בין הטוב לרע, בין המציאות למה שהיא היתה צריכה להיות
ואת בוודאי תשאלי, איך זה שאף פעם לא ניסינו
להיות מאושרים בלי שנצטרך להסתיר את עצמנו?
שום מבט לא יהיה נכון, שום מילה לא תאמר במקום
את עם הסודות הקטנים
אני עם המחוות הבלתי מתקבלות
בגידות