...מוזר איך החיים סוחפים אותנו לאותו המסלול בו הם רוצים
שנהיה.
כמו הרוח הסוחפת את הגלים, להינתץ בחוזקה על חומה או על צוק
כלשהוא. האש אשר בוערת בנו ולעולם לא תכבה, כי ברגע שהאש נכבית
אתה מת. ואולי אף אש האהבה היא זו אשר מחזיקה בנו בחיים.

אבל, ילד, תודה, מה אתה כבר יודע על אהבה?

מה אתה כבר יודע על הרגש החזק הזה שגורם לי לרצות לקום בבקרים,
שגורם לי לימוג בתוך סבך עניך, הרגש הזה שגורם לי לדחף בלתי
נשלט להתחבר לגופך בייאוש אין סופי, לנשק אותך עד אין קץ
ולרצות להתמסר לך למשך שארית חיי, גם אם זה אומר ביטול רצוני
שלי.

האם אתה חש אלו מן הרגשות הללו?

מוזר איך השורות רצות מאלהין לאחר כמה סיגריות מגולגלות, במה
אני לא יודעת, וגם לא רוצה. הרי ברחתי ממך לפה. ברחתי
מרגשותיי. אך הים של טרבין רק מזכיר אותך יותר ויותר. יש לו,
משום מה, את הריח הסקסי הזה של גופך לאחר עשיית אהבה. נדמה כי
המים מלטפים אותי כנגיעתך המשתוללת.
אני אוהבת אותך, בא לי לזעוק.
מתי תבין זאת?
אני מקווה שלא מאוחר מדי.
הבדווי הזקן מתקין את המדורה כעת, כאן בהרים השוממים הקרובים
לאקווה סאן, הוא מתקין אותה ביעילות. חותך בעץ דיוק של ידע.
ואני, כותבת. מביטה על עצמי מן הצד חצי ילדה- חצי זקנה. שבעה
מהחיים. רעבה לך. נקרעת מרצוני לישון. שוב לישון. לברוח.
אך אתה כל הזמן שם, העובדה הזו משגעת אותי. הידיעה שלא משנה מה
אעשה או מה אחשוב או מה אומר אודותיך אתה תמיד תהיה שם ככוכב
ההולך עימי ומשגיח על צעדיי.
ואני לא יכולה שלא לתהות, האם תהיה שם גם אם אפול???