היא הולכת לאורך רחוב חשוך ומרגישה כאילו בסרט ישן, מדי פעם
חולף על פניה אדם, פרצוף, גוף...
הדבר שהכי מפחיד אותה הוא הלבד, היא לא רוצה להישאר לבד אבל
היא מרגישה עכשיו הכי לבד בעולם, כאילו בתוכה פעורה תהום שלא
מצליחה להתמלא...
לפעמים היא מרגישה כמעט שקופה, היא פותחת פה לומר משהו אבל
מילותיה נשארות תלויות באויר, לבדן, כמוה.
איך זה ייתכן שבין עשרות החברים שלה היא מרגישה כל כך בודדה?
הם כולם שופכים עליה ליטרים של בעיות, טענות, בכי, צחוק, שמחה,
כאב... אף אחד לא מביט, ולו לרגע, לתוכה ולא דרכה... אף אחד לא
עוצר לרגע לשאול אותה אם הכל בסדר, אם טוב לה, ואולי גם היא
רוצה אוזן קשבת???
אבל היא ממשיכה להאמין ולקוות שיום אחד היא תלך ברחוב החשוך,
ואז - כמו בסרט ישן - הוא יחלוף על פניה והיא תדע שהוא לא עוד
פנים וגוף. היא תסובב את מבטה אחורה ותדע שהיא לא שקופה. שהוא
רואה אותה ולא דרכה...