[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא הולכת לאורך רחוב חשוך ומרגישה כאילו בסרט ישן, מדי פעם
חולף על פניה אדם, פרצוף, גוף...
הדבר שהכי מפחיד אותה הוא הלבד, היא לא רוצה להישאר לבד אבל
היא מרגישה עכשיו הכי לבד בעולם, כאילו בתוכה פעורה תהום שלא
מצליחה להתמלא...
לפעמים היא מרגישה כמעט שקופה, היא פותחת פה לומר משהו אבל
מילותיה נשארות תלויות באויר, לבדן, כמוה.
איך זה ייתכן שבין עשרות החברים שלה היא מרגישה כל כך בודדה?
הם כולם שופכים עליה ליטרים של בעיות, טענות, בכי, צחוק, שמחה,
כאב... אף אחד לא מביט, ולו לרגע, לתוכה ולא דרכה... אף אחד לא
עוצר לרגע לשאול אותה אם הכל בסדר, אם טוב לה, ואולי גם היא
רוצה אוזן קשבת???
אבל היא ממשיכה להאמין ולקוות שיום אחד היא תלך ברחוב החשוך,
ואז - כמו בסרט ישן - הוא יחלוף על פניה והיא תדע שהוא לא עוד
פנים וגוף. היא תסובב את מבטה אחורה ותדע שהיא לא שקופה. שהוא
רואה אותה ולא דרכה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שתוק, אני רואה
שמש!

האישה הקטנה
לחומוס הכלב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/05 13:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוניקה יוני בינג

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה