כאן, בבית הזה, הרגשתי אהבה.
כאן, הרגשתי בטוחה,
כאן.
האהבה נגמרה, הבטחון התפוגג,
ואין סיבה להשאר,
כאן.
הבית הזה, שהיה מלא חיים,
עכשיו מלא בזכרונות מהתקופה "ההיא",
של לפני מחשבות על גידולים וניתוחים.
הבית הזה, בו את צחקת פעם, אמא, הפך לקברי.
לסיוט.
ממש כמוך.
אהבתי אותך, אמא,
אני בטוחה שאת זוכרת אותה, את אמא שלי, אבל אמא שלי, אמא שלי,
לא מכירה אותך.
וגם אני לא.
גם אסף, אפילו אסף!
כשאת איתו, את לפעמים דומה לה, לרגע,
לשניה.
אני לא מכירה אותך,
אני לא מתגעגעת אלייך,
אני מתגעגעת לאמא שלי!
לדבר איתה בטלפון,
לצחוק איתה,
להיות איתה.
לפעמים, כמו עכשיו, כשהבית שקט, אני מרגישה כמעט כאילו אני
בתוך סיוט, ועוד רגע אני מתעוררת.
לפעמים, אני מדמיינת איך אני בורחת מפה, ואמא שלי מוצאת אותי.
לפעמים, כשאני נרדמת, אני חולמת על אילת, כשנסענו ביחד, כולנו,
כמשפחה.
אני לא זוכרת על מה רבנו, אני ואסף, אני זוכרת שרבנו.
אני לא זוכרת מה הגובה שלו,
אני לא זוכרת,
אני רוצה לשכוח את אתמול, לא רוצה לקום בשביל מחר,
יודעת שהוא יהיה כמו היום.
המציאות היום-היומית לא שווה את ההתאמצות של לקום בבוקר, או
בצהריים, או בכל שעה.
אני לא מרגישה בת 16.
אני לא מרגישה חופשיה,
אני לא מרגישה בטוחה,
אני לא מרגישה מוגנת.
את מפחידה אותי,
אני לא יודע למה לצפות, כשאת מתקשרת.
זה בדרך כלל צעקות,
כשאת מתקשרת.
זה אף פעם לא כמו פעם,
כשאת מתקשרת.
השתנית, ושינית את הבית הזה,
שהוא כבר לא שלי.
הוא גם לא שלך,
בית של אף-אחד.