לכל האויבים שלי,
אין לכם שמץ של מושג כמה זה קשה
אין לכם מושג כמה זה קשה לעצור את הדמעות במשך שבע שנים,
להיות זהירים, שאף אחד לא יראה שבאמת כואב לך, שבאמת הצליח
להם, והם פגעו בך, חזק.
אין לכם מושג כמה זה קשה ללכת במקום שיש לו רק עבר איתך, עבר
ארוך ומסובך, ומלוכלך...
אין לכם מושג כמה רעים הייתם, כמה אתם קשים ושטחיים, כמה אתם
לא מכירים אפילו רבע ממה שאני, ממה שיש בתוכי.
לכל האויבים שלי,
כן, אני כן כועסת, ולא סולחת, ולא שוכחת, את הימים האלה,
שהייתי הכי למטה שאפשר ואתם רק ניהנתם מזה, והמשכתם, כאילו אני
לא בן אדם, כאילו לי אין רגשות, כאילו אני אוויר... שאפשר
לעבוד דרכו.
כן, אני כן כועסת, על המעשים האלה שלכם, שעכשיו אי אפשר לתקן
אותם, על זה שכל פעם שאני מתקרבת אליכם אני נזכרת, ושוב כועסת
והכל קורה מההתחלה, הפחד חוזר, הדמעות עומדות בקצה העין ורק
מחכות לאישור שלי לצאת, והן יוצאות רק בבית, כשאני לבד.
לכל האויבים שלי,
אני עדיין תוהה, למה אני מנסה
ולמה אף אחד לא מנסה להבין, להקשיב, לשאול...
אני עדיין תוהה, למה אני מנסה
וממשיכה וממשיכה וממשיכה...
להיות שונה.

יותר מדי שונה.