היא סוגרת את החנות בשתיים ורבע. אף אחד לא יטרח להגיע לקניון
בשעה כזאת, אפילו שהוא ממוזג. בדרך החוצה הוא קורא בשמה: "רחל,
רחל". היא מסתובבת ומהנהנת לעברו. הוא מחייך בשינים שבורות
ומנופף בחסה שקצותיה כבר השחירו. השומר בכניסה מעיין בעיתון
כשהיא חולפת על פניו והתיק לא פתוח. דלת הזכוכית נענית לה ומשב
רוח חם, מעיק, מעליב, בוטש בחולצתה. היא ממהרת אל התחנה,
להספיק את האוטובוס, חשה בטיפות הזיעה המבצבצות במצחה, דוהרות
במותניה, לועגות לבטנה ומפרכסות במורד תחתוניה המאדימים הלאה
אל גרבי הניילון. היא מוציאה ממחטה. חולצת הכותנה דבקה לעורה
כשנהג האוטובוס נועץ את מבטו בפטמותיה העגלגלות, דוקר את
חזייתה ומניח בכף ידה את העודף.