יצאתי מתחנת הרכבת ונעמדתי באמצע תחנת האוטובוס. הסתכלתי סביבי
ולא ראיתי אותו.
התיישבתי על שפת המדרכה וחיכיתי. השמש הדרומית היכתה בפני
ובכתפי החשופות למרות שהייתה זו שעת אחה"צ.
הייתי עייפה.
הרכבת שממנה יצאתי פלטה נהימה, נשמע שקשוק קרונות והיא יצאה
לדרכה חזרה.

לפתע הרגשתי יד על כתפי. הסתובבתי והוא עמד מאחורי, ידיו על
מותניו וחיוך ענקי מעטר את פניו.
קמתי ממקומי ועשר דקות לאחר מכן כבר היינו בכניסה לדירתו
הקטנה.



נכנסתי לחדרו, ונפלתי על המיטה הזוגית שעמדה בצידו השמאלי של
החדר הקטן.
הוא נכנס לחדר והתיישב על המיטה. העיניים החומות שלו הסתכלו
עליי וחייכו. החזרתי חיוך. הוא חיבק אותי והתנשקנו.
אני חושבת שברגע הזה, לבי נפל והתגלגל אל מתחת למיטה שלו. אני
אפילו לא בטוחה שזה היה באותה הדקה, כי לא שמתי לב. רק 24 שעות
לאחר מכן, כשהייתי ברכבת בדרכי חזרה הביתה שמתי לב שהוא אינו.

באותו הערב התקשרתי אליו, סתם ככה, לשאול מה נשמע. לא סיפרתי
לו על האבדה שלי. התביישתי קצת, הרי איך אפשר לאבד דבר שכזה
ואפילו לא לשים לב לכך?
הוא סיפר שהוא הלך לישון בצהריים לפני שחזר לאוניברסיטה ושהוא
שמע משהו מתחת למיטה שלו. הוא חושב שהשכנים דופקים על התקרה.
הוא נשמע קצת מעוצבן, שמפריעים לו לישון.


הימים עברו, נהפכו לשבועות והשבועות לחודשים.
הלב שלי עדיין לא נמצא, ביחד עם זמן שהפך להיות מצרך נדיר. או
שהוא לומד, או שאני לומדת. או שהוא עובד או שאני בסידורים.
והכל הפך להיות מעמסה, בלי לב הכל נראה קשה יותר, וכל העניין
הפך אותי לעצובה, והוא משום מה לא הצליח לישון את שנת הצהריים
שלו, מה שהפך אותו לקצר רוח ולא סבלני.

יום אחד הוא התקשר ואמר לי "בואי אליי, נעשה חיים, נצא לאנשהו,
נבלה. את תשכחי את העצבות שלך ואני ישן היום אצל חבר, אז
השכנים לא יפריעו לי".



הגעתי אליו. שוב אותה תחנת רכבת מוכרת, השמש הדרומית שמכה
בכתפי החשופות, עיניו החומות, חיוכו.
הגענו לחדר שלו, נפלנו על המיטה, ושמעתי אותו. את הלב שלי דופק
מתחת למיטה הזוגית. הוא נישק אותי, וליטף לי את השיער. העצבות
שלי התחלפה באושר.

בלילה קמתי לשתות מים. כשחזרתי הסתכלתי על הרצפה שבין המיטה
לקיר וראיתי אותו, הלב שלי מאובק ומלא קורי עכביש. לקחתי אותו
ביד. הלב היה קטן יותר משזכרתי אותו, מקומט ומלוכלך.
הוא התעורר ושאל מה אני עושה שם למטה.
"מצאתי את הלב שלי!" אמרתי אני, "איבדתי אותו בפעם האחרונה
שהייתי אצלך."
הוא הניד ראשו מצד לצד, "את יודעת," אמר הוא בטון מבקש סליחה,
"את יודעת שאת לא יכולה להשאיר את הלב שלך אצלי, אני לא רוצה
אותו".

חזרנו לישון. בבוקר כשקמתי, לא הצלחתי למצוא את הלב שלי בשום
מקום. לא מתחת למיטה, ולא בתיק, ואפילו לא בתוך העיניים
העמוקות שלו.
הייתה לי הרגשה שאיבדתי אותו שוב, אבל אפילו כשהוא ליטף לי את
השיער ונישק אותי, כבר לא קיננה בי הרגשת האושר שהיתה אז,
כשהלב שלי עוד היה.