0822
באותו הבוקר התעורר האיש והרגיש טעם רע בפיו. האישה נחה לצדו
נוחרת קלות. הוא הביט בה ונמלא חמלה.  מן תחושה של נועם מעורב
בשאט נפש.  בימים אלו הזדקנה האישה כמעט כל יום.  עיניה היו
חלולות משהו כאילו תפקדה באופן פונקציונאלי, חסר רגש.  הוא בלע
רוק וחשב עברו עשרים שנה, איפה לעזאזל הייתי? מה עשיתי?  
האישה זזה קלות בשנתה ושפתה העליונה רעדה רגע.   פניה פירכסו
למגע קרן שמש שנכנסה מהחלון בכוונה עליזה לחמם את החדר.   האיש
החליט לקום ולצחצח שיניים, אבל גם אחרי ששטף את פיו במי פה
וצחצח שלוש דקות כמו שמומלץ, גם אז,  לא השתחרר מהטעם הרע
שהשתלט על פיו.  הוא הרגיש פתאום שאולי זה היום שבו הוא מתחיל
להירקב מבפנים.  בחדר הסמוך פקחה האישה את עיניה וידעה שהיום
הזה מתחיל בו משהו, זה הרגיש אצלה כמו משהו סופי.

1100

האיש ישב במתנס בשנקין  ופרט על גיטרה.  המתנס המה מילדים,
אמהות, אבא אחד וטונות של נזלת.  לאיש הייתה בחילה קלה, אבל אף
אחד לא ראה אותה.
"האוטו שלנו גדול וירוק" וגם אני רוקד עם אימא ריקוד כל כך
נחמד"...
לא רחוק ממנו, רקדה אימא צעירה ויפה עם בנה בן השנתיים.  היא
צחקה בפה מלא שיניים צחורות, שערה עף סביב פניה.  הילד רקד
סביבה מוקסם.  האיש נזכר באישה איך הייתה פעם. איך נפגשו.  
הם היו בני עשרים, שני שחקנים בתחילת דרכם.  הוא זכר איך נכנס
לאולם החזרות  והאישה הייתה שם ורקדה פלמינגו.  שיער שחור
אסוף, פה אדום כפצע.  ארבעה חודשים הם עבדו יחד. האישה אפילו
לא הבחינה בו.
"ידיים למעלה על הראש"...
האיש חש לפתע מחנק בגרונו. הוא חשב שעוד שניה יגיעו הדמעות
ולכן הגביר את קולו והתרכז בשמחת החיים שבאולם.

1100
בבית התהלכה האישה ופיזמה לעצמה שיר.  היא אספה באקראי כל מה
שנקרה בדרכה: בגדים, כוסות ריקות,מאפרה. מבלי לתת על כך את
הדעת נמלא פתאום הבית סדר נוקשה ושקט,שקט,שקט.
רוב הזמן הייתה האישה עצובה,אולי בגלל שלא היה לה ילד, אולי
בגלל שהאהבה שלה לאיש הלכה והאפירה. כבר מזמן הניחה לחלומות על
משחק והסתפקה בקיומיות מפודרת.  (היא אהבה להתאפר וגם כיום היה
הצבע האהוב עליה, אדום. ) בחוץ החל לרדת גשם והאישה נזכרה איך
ביום שבו הבחינה סופסוף באיש  שלה ירד גשם, מבול ואיים להטביע
את תל אביב.

1134

"עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן..."

1135
האישה הביטה דרך החלון.
הם חיו ביחד את חייהם העקרים.  האיש התמחה בשעשועי ילדים, והיא
לימדה משחק בבית ספר יסודי לא רחוק מהבית.  מידי פעם דמינה
לעצמה חיים אחרים, שמחים עם צחוקים של ילדים, יציאות
לפילהרמונית ולבתי קפה,שמלות מפוארות, אולי אפילו קריירה
כלשהי.  בסתר ליבה ידעה האישה שגם לאיש יש חלומות דומים, אבל
באופן מוזר הם הפכו למעין בית כלא סגרירי אחד של השני.

1900

בשבע בערב חזר האיש לדירה. היה קר בחוץ והאיש נרטב מאוד
מהגשם.
הוא עמד דקות ארוכות על יד תנור הגז והתחמם, אחר כך התקלח
במים רותחים והתיישב בכבדות מול האישה לארוחת הערב. האישה רחשה
סביבו ללא הרף.  הגישה לו תפוחי אדמה מאודים, אפונה ירוקה
וקדרת בשר חמה. אבל בגלל הטעם הרע בפיו, לעס האיש את האוכל
בחוסר חשק ולא הצליח להנות מכלום.  אחר כך ראו טלוויזיה.  חבר
לשעבר מכיתת המשחק שלהם,  הגיש תוכנית בידור  רייטינגית ונראה
חשוב מאוד.  האישה העירה כמה הערות ציניות לגביו והלכה לישון.
הוא מצא עצמו בוהה בטלוויזיה ונרדם שם עד שלוש לפנות בוקר.  
כשהתעורר, הבין פתאום שהאישה חיבת ילד ומהר.
בערפילי מוחו זכר משהו על אימוץ ילדים ברומניה.  הוא עבר למיטה
ונמלא פתאום התרגשות עצומה והבנה עמוקה שלא רק האישה צריכה ילד
אלא גם הוא.
פתאום הכל נראה לו אפשרי יותר.  הם יביאו ילד מרומניה ויגדלו
אותו למופת, כל ערב ישיר לו האיש שירים שמחים, והאישה תרקוד
ותהייה עליזה כמו פעם.  הם יסדרו לו חדר צבעוני במקום חדר
העבודה והמקרר יתמלא בגמדים  וגלידות וכל אותם דברים שילדים
אוהבים.
לראשונה מזה הרבה זמן הרגיש האיש תחושות שהזכירו לו אושר ונרדם
בקלות.  האישה התהפכה לצד השני.