[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילת בלק
/
פומפייה

[במה גדולה ושחורה, במרכזה בימה מוגבהת במקצת ועלייה שולחן קטן
ומרובע ועליו מונחת צלחת, פומפייה ועגבנייה. נכנסת שחקנית
מבוגרת וגדולה (להלן- 1) עם סינר, משפשפת בו את ידייה. רק
הבימה הקטנה מוארת מלמעלה, האישה עולה אליה מירכיתי הבמה.]

1: לארוחת הערב אני מרסקת עגבנייה אחת. עגבנייה אחת אדומה,
במרץ. קודם כל חותכת אותה לשניים כדי לא להיחתך בעצמי. אפשר
לומר שזהו אקט של זהירות אפשר לומר פחד. פחד הולך יפה עם
פומפייה, שניהם גם מתחילים באות מ'. [צוחקת לעצמה]. אני מרסקת
אותה דק דק כדי שבעלי יאהב אותה, כמו שהוא אוהב אותי דקה דקה.
מרסקת ומרסקת עד שאני מרגישה את המיץ דרך החורים של הפומפייה,
יש בה חורים כמו חללים של מידע שצריך למלא. עגבנייה או צנון,
צנון או עגבנייה? מי מרסק צנון? אנגלים הם אניני טעם. הם
יודעים מה טוב. מה שהולך באנגליה יילך גם אצלי במטבח. הכל כאן
מלא מכשירים חדישים, מהחדישים ביותר בשוק בבריטניה. כי מה
שעובד שם יעבוד גם פה. כן, גם בכל מקום. בטח שם יודעים לייצר
פומפיות. בטח שם יודעים לרסק עגבניות. חשבתי לנסוע לשם, אבל
אני לא מוצאת טעם לקום ולנסוע, לזוז הצידה מהבעל, מהבית...
מהעגבנייה, מהפומפייה!

[מאחוריה מגיעה אישה צעירה, כבת 30, (להלן- 2) ומזיזה אותה
החוצה בדחיפת יד קלה לצד שמאל, ומושכת מעליה את הסינר. ממשיכה
לגרד על הפומפייה עגבנייה, האישה המבוגרת יוצאת, מנגבת ידיים
בחולצה]

2: לארוחת הערב אני מרסקת עגבנייה אחת. אחת אדומה, במרץ. קודם
כל חותכת אותה לשניים כדי לא להיחתך בעצמי. אחר כך חושבת איך
יהיה טעים יותר. אולי זה רק אקט של נימוס. נימוס הולך טוב עם
פומפייה הרי שניהם מתחילים באות נ'. [צוחקת.] אני מרסקת אותה
גס כדי שירגישו עוד חתיכות קליפה, ככה זה טעים יותר, ככה זה
אמיתי יותר. אני יודעת מה זה אמיתי, הכל, חוץ מציפורניים
בבנייה. לכן אני לא בונה ציפורניים. אולי בגלל זה ואולי כי הן
יהרסו בעבודות המטבח. המנקה עושה את עבודות המטבח אבל בעגבנייה
שלי אני לא נותנת לה לגעת. זה כי אני רוצה אותה מרוסקת גס, כי
בעלי, ככה הוא אוהב את זה, גס. כולם אוהבים את זה גס, אז מה
יעור לי להיות עדינה ולבנות ציפורניים. אז גס. אם הם אומרים,
אז הם יודעים, שצריכים להיות גסים. גסי רוח מקבלים הכל. לא
נכנעים. לא זזים הצידה.

[מאחוריה מגיעה בחורה, כבת 16, (להלן- 3) ומזיזה אותה בדחיפה
קלה לצד ימין, ומושכת מעליה את הסינר. האישה המעירה ממלמלת
לעצמה בראש מושפל ויוצאת. הבחורה מדברת כמו שיחת טלפון רק ללא
טלפון, עם פאוזות בין המשפטים כמחכה למי שיענה לה, לעיתים
מהנהנת בראשה או נאנחת בצלילים של הסכמה או שלילה]

3: לארוחת הערב! אני מרסקת עגבנייה אחת. אחת אדומה, במרץ!...
ממ... קודם כל חותכת אותה לשניים [מצחקקת] כדי לא להיחתך
בעצמי. ככה אמא לימדה אותי, אולי זה הרגל... מאמי, תביאי לי את
העגבנייה מהשיש, ותחתכי לשניים, ככה הייתה אומרת, ואחרי שהיינו
מרסקות אותה היינו מערבות את הרסק עם קצת לימון, שיהיה טעם....
ממ... אמא תמיד אמרה שלימון מוסיף המון, אז תמיד אני מוסיפה
קצת לימון לרסק העגבנייה שלי, כדי שיהיה קצת טעם חמוץ, כמו שיש
אחרי שמקבלים ציון נמוך במבחן, עם הטעם צריך לבוא קצת רע כדי
לזכור... [כקוטעת את "הצד השני"] תמיד אומרים שצריך לזכור, אני
לא יודעת מה... אבל אומרים לזכור, אז אני זוכרת... ממ... אני
זוכרת. אני זוכרת גם איך אמא ביקשה שאגרד את העגבנייה ואח"כ
אוסיף לימון. והיא ביקשה שאף פעם לאא עזוב עד שהעגבנייה לגמרי
חתוכה אחרת שוכחים, וצריך לז...

[מאחוריה מגיעה ילדה כבת 10 (להלן- 4) ומזיזה אותה בדחיפה קלה
לצד שמאל,ומושכת מעליה את הסינר. מדגישה כל מילה כמסבירה באופן
מוגזם ותיאטרלי]

4: לאורחת הערב אני מרסקת עגבנייה אחת אדומה, במרץ. קודם כל...
חותכת אותה לשניים [מדגימה] כדי לא להיחתך בעצמי. ככה אפשר
לגרד עגבנייה. זה יוצא טעים, אפילו מאוד טעים. ככה אומרים. אני
אף פעם לא הבנתי מה טעים בזה, אבל אומרים שאני עוד לא מבינה,
שאני עוד קטנה מדי. שזה כמו יין, משהו שרק גדולים מבינים. או
שהם סתם אוכלים את זה למרות שלא טעים להם, כדי להראות שהם
גדולים. יין זה מגעיל והם בכל זאת שותים את זה, אומרים שהם
נהיים שמחים אחר כך, אולי הם סתם רוצים להוכיח. זה טיפשי
להוכיח. [פאוזה. מסתכלת על הפומפייה מרוצה, מנגבת ידיים
בסינר.] זהו, הוכחתי לאמא שאני יכולה לרסק עגבנייה לבד.
[מסתכלת על האצבעות שלה] בלי להיחתך אפילו! רק כמה שריטות
גדולות וכמה עמוקות יותר! בלי להיחתך אפילו! אני גדולה, עכשיו
אפשר כבר לשתות יין, כמה שזה טעים ועושה אותך שמח. אני אחכה פה
ולא אזוז עד שאמא תגיע ואראה לה, ואוכיח לה... אמאא... אמא!

[מאחוריה מגיעה ילדה כבת 5, (להלן- 5) מזיזה אותה קלות לצד
ימין, הילדה זזה וממשיכה לקרוא אמא, אמא עד צאתה מהבמה. הילדה
בת ה5 לא אומרת כלום, רק מגרדת את העגבנייה במרץ, וחותכת אותה
לשניים בזהירות.]

נשמעות צעקות מאחורי הקלעים של כל הנשים שהופיעו עד כה:
פומפייה! עגבנייה! פומפייה! [בכאוס מוחלט ובקצב ועוצמה מתגברים
עד שהילדה הקטנה צורחת. שקט. הילדה הקטנה זורקת את הפומפייה
והעגבניייה מהבמה אל הקהל ונעמדת על השולחן.]

5: כבר אין!

[האישה הראשונה, המבוגרת (להלן- 1) נכנסת עם עגבניה ביד,
מורידה מהילדה את הסינר ושמה על עצמה ומתחילה לגרד על הילדה את
העגבנייה.]

1: לארוחת הערב אני מרסקת עגבנייה אחת, אדומה, במרץ...

[היא ממשיכה לדבר והמסך יורד.]







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אולי כל החיים
שלי הם בעצם
גניבה ספרותית
אחת גדולה??"
שמואל
איציקוביץ' מחפש
את משמעות
החיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/05 12:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילת בלק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה