הלכתי ברחוב סתם ככה, סתם ככה באמצע היום.
הסתכלתי מסביב וחשבתי על הכל, על כל המקומות האלו שאני מכירה
מתמיד - הרי כאן נולדתי, כאן צעדתי את הצעד הראשון ואמרתי את
המילה הראשונה.
הלכתי ונזכרתי ברגעים שלי עם חברות שהייתי עוד ילדה קטנה.
עברתי על החיים בשניות.
ופתאום הגעתי לשנה שעברה, עצרתי.
בכל פעם שאני חושבת על זה אני עוצרת.
איך יכולתי לעשות את זה? חושבת לעצמי

המשכתי ללכת והמשכתי לחשוב על זה.
זה לא יצא לי מהראש.
אף פעם לא הבנתי ממש למה,
ידעתי שזה בגלל שהייתי בדיכאון והחיים לא הלכו כל כך לפי
הסדר...
אבל לחתוך את עצמי?
זאת לא אני...
זה לא האופי שלי, הנשמה שלי, אף פעם לא חשבתי שאני יכולתי
להחזיק סכין ולפגוע בעצמי.



השתניתי מאז... כל כך הרבה...
ברחוב שבו הלכתי, חשבתי, כמה שזה שינה אותי.
כמה שזה עיוות אותי.
את המחשבה שלי, את היכולת שלי לעשות דברים, את הפחדים והחששות,
חברים וצורת הסתכלות על החיים...

חזרתי הביתה וחשבתי על מה שנשאר מאותה תקופה...
חשבתי...
וגיליתי שדי הרבה..
אני לא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים, אני מרגישה מאויימת, פחד
וצמרמורת עוברים לי בגוף, פחד שיצעקו, יפגעו ויזלזלו בי...
אני כל הזמן נושכת את השפתיים ונוצרים לי קילופים ופצעים...
אני לא מדברת על דברים ורגשות... לא עם כולם ולא על הכל...
אני פשוט לא מי שהייתי...
לא אותה בת אדם.

אני רואה תמונות שלי מפעם, אין לי חששות בעיניים.
עכשיו מה שאני מנסה זה רק להסתיר את עצמי שלא יראו אותן -
כמה שיותר שחור ועטוף, מקווה שרק יעבור.

באותה תקופה רציתי למות, אבל לא יכולתי לעשות את זה לעצמי.
קיוויתי שתיפול עלי מתנת שמיים ואני אאבד את החיים שלי.
כולם אמרו לי שהחיים כל כך יקרים, שהם מתנה.
אבל מה אם אני לא אוהבת את המתנה שלי?
אין לה פתק החלפה ואין לי איך לתקן אותה.

ישבתי בחצר על הנדנדה ובהיתי בעצים, שמעתי כמה ציפורים
מצייצות,
ורק רציתי לשכוח.
אני מכחישה כבר חודשים את השנה שעברה,
חודשים...
רק שיעבור, שילך, שיעזוב.
כמו שריטה מבפנים שלא מחלימה לעולם
ומשאירה צלקת בלב, במוח וברגשות
גורמת לי לפחד שמה שעשה לי את השריטה הזאת ישוב.
יפגע בי שוב,
יתקע בי את אותה סכין חדה.

ומפחיד אותי הכי הרבה שזה יחזור.
שהסכין ליד תחזור, ותחתוך.
ושוב ינטוף דם על הבגדים...
שוב לקום בבוקר ולהחליף סדין ספוג דם ממאורעות הלילה שעבר.
אותה הרגשת עבדות ופחד, בכי ובדידות.
אותה הרגשה מפחידה ומצמררת.

עזבתי את הנדנדה והלכתי לישון.
לנסות לשים בצד את הדברים הרעים לכמה שעות
ולהכחיש לעוד כמה ימים.
רק שיעבור... רק שיעבור...