בנעוריי הייתי חתול ים אמיתי
וביושר תפסתי עכברי ספינות,
אבל פעם אחת המלחים לקחו אותי
למרסיי, לשתות ולתפוס זונות.

מנאם, מנאם, מנאם,
מור, מור, מור.
שם, שם, שם
התחיל הסיפור.

המלחים - מה אכפת להם? - שוכבים שיכורים,
וכשבאו להעיר אותם כדי לשוב,
בחמרמורת שכחו אותי בין הסירים
במטבח הטברנה הטחוב.
אבל אם כבר אתם מוכרחים להישכח,
אז הכי טוב להישכח במטבח!

כך נהייתי חתול טברנות אמיתי
וביושר תפסתי עכברי מטבח,
ותמיד המון דגים עמדו לרשותי,
ואפילו בשר אדמדם ורך.
וליקקתי בירה, וליקקתי רום,
ואף פעם לא חסר לי כלום.

מיאו, מיאו, מיאו,
ניום, ניום, ניום.
אין קקאו,
אבל יש רום.

ויום אחד באה השרמוטה דומיניק
ואמרה: "איזה חתול מקסים!"
ולקחה אותי הביתה ונתנה לי נקניק,
כך שלא נצפתה הרעה בתנאים.

ואני יושב אצלה ומסתכל,
אני עושה "מיאו, מיאו" ומסתכל,
אני מסתכל וחושב: נו, מה יהיה עכשיו?
מה יהיה לי איתה?
ומההתרגשות כמעט בטעות אמרתי "הב הב".

וכך נהייתי חתול זונות אמיתי,
וביושר תפסתי עכברי מזנון,
וכך חייתי איתה בקשר תלותי,
והיא איתי - בקשר של מאכיל עליון.

וכשבאים אליה מלחים חסונים -
אני מסתכל ומפנים, מפנים.
מיאו, מיאו, מיאו.
או, או, או...

יום אחד בא אחד שעיר, מגודל,
ולא אהבתי את הפרצוף שלו בכלל בכלל,
אז שרטתי אותו, והוא צרח וצרח,
ודומיניק הביאה יוד מארון המטבח.

כנראה, הוא סיפר לחברים, ומאז
לא היה לנו אף יום מבוזבז:
הם באים ובאים, ועומדים בתור,
טיפוסים מוזרים בשלייקעס מעור,

ואנחנו עובדים בתזמון מושלם:
היא רק מצליפה, ואני שורט אותם.
יש דגים וקציצות ושמנת ונקניק,
כי אין במרסיי עוד זונה כמו דומיניק!

מור, מור, מור,
מור, מור, מור!
ממממר.
כאן נגמר הסיפור.
תבואו לבקר.