אני קוראת "אלגיות דואינו",
שם מקונן מלאך במלאכים,
שוכן-אויר, ציפור גן עדן - ריינר,
על מחוזות בהם עוד לא היינו,
וכשנגיע - קומץ מלחים
המביטים כיידישער ציגיינער

המסתורי ההוא: לאן הגעתי? -
שורדים ושיכורים, בצעדים
מתנדנדים על גשר ועל מזח
אחרי הקליפרים והפריגאטים
המתפרקים בעומק המרדים -
ואז נוכל לחגוג לנו עוד פסח:

עוד יציאה אל החירות - בפעם
האחרונה, ויעזור האל!

ובכן, לא זאת מצאתי בדואינו.

מצאתי (נא לנעוץ על לוח שעם,
כי תצטרכו את זה) שמתחולל
דבר מוזר: הגרמנית של וינה,

ופראג, והמקום ההוא בשווייץ -
או עצם הקריאה בגרמנית -
רק מחזירה אותי לגבול היער,
לערבים ההם בסוף הקיץ,
ימים בהם דיברתי אורנית,
וסוס נפלא מלא חציר וצער

חלף עם עגלה על פני הבית,
תרנגולות בתור חיות-מחמד,
ווילונות סרוגים על אלוורה
בעציצים. עוד עיירה של קיט
עבור זרים, עוד עיירה בצד
הדרך - לעוברים, עוד כר לזרע -

למגדלי הילדים, הסלק,
הצבעונים - לבני העיירה.
ועבורי - קן ציפורי גן עדן.
לכן איני רואה אפילו חלק
קטן מהכנפיים, אף שורה
משיריהם של מלאכים. אך עדר

פרות חומות - את זה אני זוכרת,
והסוסים יפים מן הפרות.
אני זוכרת כל רשרוש, כל פרח
ביער וגם על שמלת הגברת
ההיא שלא מרשה לנו לירות
בחץ וקשת, פטל בר ופלח

מהתפוח המתוק, כל עשב.
כל אלו - הוכחה אחת גדולה
לכך שכל המלאכים על אמת
בנו להם קנים גדולים כל ערב
על הגגות בעיירה שלה
אני מודה על ילדותי השמית

על גבול היער. אגב, לא דיברו שם
בגרמנית, וריינר לא סיפר
על ערוגות הגזר והלפת.
הוא מבעוד מועד שם כמה גרושים
בכיס - לתת לגבר שחותר
לרוחב הנהר שבממלכת

המוות - ואני - עם פטרוזיליה,
אוכמניות ומלפפונים,
ובאפיק של נהרות הנצח
אצלי במקום הלתה - יש רק ויליה,
ומלאכים הם חסידות, יונים,
או ברווזים. אז למה מנצנצת

הגרמנית של ריינר בעיניים
בזוהר של צלילי העיירה,
ובשמים ובארץ, ריינר
מריה רילקה, על אותן קרניים
של צבי היערות - אותה תורה
תלויה לשנינו, על אותן כרעיים

של תרנגולת בחצר - עומדת
אותה תורה לשנינו, על אותה
בלימה תלויה - אותה תורה לשנינו?
אולי כי השפה שלך נלמדת
בשדות העננים והחיטה
ומתחילה ב-Liebe, לא ב-schneller.