חלומי.
רצחתי אותה, אותה.
לקחתי אותה, לקחתי את נשמתה,
ללא מחשבה.
חציתי אותה,
איתי ועם סכיני.
משחור הפך לאדום, אדום כדם. כדמה שנשפך על המדרגות.
חילחל לאחרים.
ללא מטרה.
קמתי, מתבונן כהיסטרי.
איפה אני?!
ראיתי את חדרי, ריק כתמיד.
הסתכלתי על ידי,
איפה הדם? הרי, רצחתי.
לקחתי אותה, חציתי אותה.
היא היננה?
הלכתי כמת לסלון, בקושי הזזתי את רגלי.
רק רציתי לדעת מה עשיתי, מה קרה, איפה אני, איפה אני גר.
ולמה לעזאזל כולם פה עם פרצופים מתים.
ללא רגש.
צעקתי, "איפה העיתון?!"
הוא היה מונח לידי.
לקחתי אותו,
וחיפשתי את האמת.
חוזר לאותו מקום שהכל הירה.
למקום שבו היא מתה. בגללי.
חיפשתי סימנים.
דם לא היה.
זכר לא היה.
ירדתי במדרגות הדם,
שם.
ולפתע היא הופיעה.
אותה אחת.
מאחורי.
בחלומי. |