ידידיי, הרשו לי לספר לכם סיפור. היו היתה ילדה קטנה ונחמדה
שבמקרה היא אני, שכל שאיפותיה בחיים הסתכמו בלרוץ בשדות בבגדי
"בואו נרוץ באחו" - הרי אלו מפות שולחן לבנות עם תחרה שמתעקשות
להיות אופנתיות בימינו - ולקטוף חרציות בעודה מדלגת על עבר
האופק.
ראתה זאת לימור לבנת, יושבת ראש משרד ה"חינוך", ואמרה לעצמה
בליבה הקר כקרח "ילדים מאושרים... תמימים... חסרי ישע... הבה
נשמיד את נפשותיהם העדינות ונידון אותם לשנים של ייסורים עד
שיגיעו לגיל הבגרות ויהיו שבוזים מטבעם! מואהאהאהאהאהההה!!!"
ובעודה צוחקת לה גברת לבנת, שיש לציין, לא סיימה את בית הספר
כלל, ורוקחת את תוכניתה הזדונית...

המשך יבוא!

מואהאהאהאהההה!
מואהאהאההההההההה!!!
מואהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאה!!!

(לאיטיים שבינכם - מואהאהאה הוא צחוק זדוני...)

יצא לי סיפור מעפן....ברוח הבגרות הייתי חייבת לכתוב משהו