אל תוך הבית שלי הכנסתי אותי, וכמה חפצים, וישבתי בפינה, מחכה
להרגיש שזה הבית שלי. היה קצת אבק על הפנלים, וסימנים של צבע
מתייבש, והיה לי קל לראות את כל אותם דברים חסרי חשיבות, בעיקר
משום שלא היה דבר שהעסיק אותי מלבד המעבר לדירה הזו. כלום.
אפשר לחשוב שלא היו לי חיים לפני הדירה הזו. אפשר לחשוב שלא
היו צרות שהניעו אותי אל המעבר הזה, שגרמו לי לארוז חמש
מזוודות של בגדים, וכמה רהיטים, ולעוף.

אבל כאשר שיושבים על הרצפה, ליד הצבע המתייבש, כלום לא מעניין.
דבר לא. ולפעמים אנשים עוברים לצדי, היושבת. אומרים: "שלום,
באנו לבקר אותך, לראות את הדירה החדשה". ואני שותקת, מהנהנת
בראשי, מצביעה על האתרים המרכזיים: השירותים, המקלחת, המטבח,
חדרי הריק. ממתינה שילכו. מציעה להם להכין לעצמם קפה, ושאני
אשמח לתה צמחים.

רואה את כל אותם אנשי מקצוע קודחים לי בקיר, מסדרים לי כבלים
וקו טלפון, מלטשים את הפינות. חלקם משתמשים בשירותים המטונפים,
מחייכים אליי כשיוצאים, הולכים לשטוף ידיים במים החומים
שבאמבטיה, מתפעלים מן הסתימה. ואני מחייכת אליהם לפעמים, כאשר
חפצה בכך, ותו לא. מדי פעם איש מקצוע אחד ניגש אלי, מושיט את
ידיו אל מתחת לחולצה שלי, מועך את שדיי תוך כדי שפשף נמרץ של
הזין שלו. ואני אפילו לא מתגרה, יבשה לחלוטין, אבל אומרת לעצמי
בפילנטרופיות האופיינית לי: "אם זה עושה לו טוב שימשיך בכך. מי
אני שאעצור אותו, למען השם? החשיבות שלי פחותה מזו של קיפוד
היערות, אם יש דבר כזה בכלל".  

באיזשהו שלב מתרוממת, נוטלת שמלה צבעונית מאחת המזוודות,
מתאפרת בכבדות, והולכת לפסיכולוגית שלי. אין לי שום דבר לומר
לה. למעשה, אני משתוקקת לשתוק בחוזקה. אבל אני מספרת לה, בחוסר
חשק מוחלט, על הדירה החדשה, והיא מהנהנת בראשה ואומרת: "אני כל
כך שמחה, זה יעשה לך רק טוב. אני מבינה, אני מבינה". היא גם
מלמדת אותי כמה חשוב למצוא את הדרך אל הסופר, ואל הקיוסק, ואל
הדואר. בסוף הפגישה נאורות עיניה, כאילו תגלית ריחפה לה אל חלל
החדר, והיא אומרת: "אני רואה ששום דבר לא מעסיק אותך מלבד
המעבר הזה". אני מודה לה על התגלית המרעישה, מפריחה לה נשיקה,
בלב, והולכת.

בערב אני מחפשת את הדרך אל הסופר. הולכת שני צעדים מהבניין
ושבה לאחור, חוששת לאבד את דרכי. לנגד עיניי עומד פרצופה
המחייך של הפסיכולוגית, שנוהם: "הכי חשוב זה למצוא את הדרך".
ואני מחפשת, מחפשת. חיוך אדיוטי עוטף לי את הפרצוף. אני שואלת
עוברים ושבים איפה הסופר, כל אחד מורה לי ללכת לכיוון אחר.
מאוד לא נוח לי להטריד אותם, את כל אותם אנשים, אשר אלמלא
הייתי מציקה להם, בברוטליות, ודאי היו מייחסים לי חשיבות
הפחותה מזו של המדרכה הפונקציונלית שהם דורכים עליה; ואז קריאה
נואשת שלי מעירה אותם מקיפאונם, והם עונים לי בחוסר חשק מוחלט,
וממתינים לאותו רגע בו יסיימו את משפט ההסבר האפטי, ויוכלו
לשוב להם לעיסוקיהם, ולהותיר אותי, הקטנה, מבוססת באבק
ובעמימות. מדי פעם נועצים בי מבטים, או שבוהים בי סתם כך. ממש
נשגב מבינתי, כל כך נעלם מעיניי, הכל, אני לא מבינה כלום,
אלוהים, ורוצה לשאול, ובפרץ מוזר של רחמים עצמיים, אני לוחשת
לי בקול פנימי: "הם לא רוצים להתייחס אליי, כולם, לא צריך".  

רוח של ערב מלטפת לי את השערות בעדינות, וריח מגעיל של אבק
מציף את נחיריי. אני ממציאה סיפורים על כל אחד מהאנשים ברחוב,
לפחות על אותם בודדים שמטפסים לי אל התודעה. אחד מהם הוא אב
לילדה קטנה, ואין לו כוח להתייחס אליה, ולכן הוא הולך לטייל
ברחוב. לאחר מחכה חברה בבית, אבל הוא לא בנוי לקשר, אז הוא יצא
לשאוף מעט אוויר. אחת הולכת לעשות ג'וגינג כדי להוריד מעט
משומניה, למרות שבעצם לא אכפת לה איך היא נראית, פשוט נמאס לה
לראות פרצופים נגעלים ו/או מטיפים של הסובבים אותה. בסוף אני
מאבדת כוח, ובוחרת לשבת על מדרגות הכניסה לבניין שלי, נשענת על
הקיר המאובק, ומחכה. אין לי מושג מהיכן אני מוצאת את האון לקום
לאחר זמן מה, ולשוב לדירתי החדשה, הריקה.

מאוד קשה לי להיכנס לחדר, ולשכב על המזרון העירום, כי אני קצת
מפחדת. אני לא יודעת ממה, כי אין כמעט שאין שם דבר, וסוף סוף
הכל שלי, ואפילו המים החומים האלה זורמים רק בשבילי. אבל אני
באמת מאוד מבוהלת, ומעט בודדה. אני חושבת לי אולי ללכת לאחד
השכנים החתיכים שקידמו את פניי בניד ראש כאשר הייתי כאן בפעם
הראשונה, ואני אומרת לעצמי שיתכן שאם אבוא עכשיו אז אחד מהם
יתאמץ ממש ויעשה סיבוב מלא עם הראש, בשבילי. ואני, כמה שאני
נראית מפונקת, מסתפקת לי במחוות הקטנות של החיים.  

כמובן שלא מעזה להיכנס לאיש מהשכנים. לא לדירה ולא לחיים. אני
עצמאית עכשיו. לא תלויה באיש. אני חזקה מאוד. מחוסנת. כל עצם -
ברזל. מלקקת את האבק מהקירות. ארוחת ערב משובחת להפליא. חסכה
לי שעות של בישול. בלילה אני מצליחה לישון, סוף סוף, לאחר ימים
אחדים של ישיבה ללא מעש, תהיות ומחשבות. ישנה שעה. שעתיים.
באמצע הלילה - התקף פניקה. קורה לי הרבה, כבר פחות מתרגשת מזה.
או שכך אני מנסה ללמד את עצמי לחשוב. כבר לא יודעת מה אמיתי
ומה חינוך עצמי, ואם יש בכלל משהו שהוא אמיתי מסביב. אולי
הפחד. לבטח הפחד.

אין איש שמרגיש את הגוף הזה שלי יותר חזק ממני. אני לפעמים
מזכירה זאת לעצמי, כשהפניקה כל כך מוחשית, ועוטפת את כל החדר,
ומסתובבת במעגלים קונצנטריים, ואני כמעט יכולה לתפוס אותה,
ואני משתוקקת לשאול את כל האנשים סביבי: "תגידו, אתם רואים את
כל הצבעים, אתם מרגישים את הזעזועים, אתם חוזים עכשיו בכל מה
שבניתם מתפרק לחתיכות?". תמיד עוצרת את עצמי. אומרת לי: לא
כדאי לשאול, כי יביטו בי במבט השמור לתמהוניות. אז אני מחכה
שכל הבליל המוזר יעזוב אותי, וילך לשחק עם ילד אחר, ואז אני
נושמת המוני נשימות עמוקות, אחת לאחר השנייה, ובולעת את הרוק,
ועוד קצת רוק, ומלטפת לעצמי את השערות, ואת הידיים, ואת
הרגליים, ומנסה לבכות. לרוב לא הולך לי, אז אני מתאמצת שוב,
ולשווא.

בזמן ההתקף אני רואה סרטונים. תחילה הם לא מוחשיים, ולאחר מכן
הם מקבלים צורה. משהו הדומה לרוב האנשים בחיי, בתמונות קצרות.
אחד משליך אותי למקום אחד, והשני לאחר, והאחד משתמש בדרכים
יצירתיות, והשני סתם ממהר. בתמונות אפשר להילחם. אפשר לצייר
בראש תמונות חלופיות, של נקמה אכזרית או מתונה. אפשר גם להניח
לכולם לנתץ אותי, ולהבין שסופו של ההתקף להסתיים, ומן ההגיון
שלא כל האנשים בעולם מעונינים להכאיב לי, אלא את רובם אני כלל
לא מעסיקה. גם זאת מחשבה לא מעודדת במיוחד, אבל לעתים היא
מרגיעה מעט.

בדרך כלל זה קורה בלילה, ההתקפים, אז אני מתיישבת במיטה,
ומסתכלת על החושך, ומגייסת את כל הסבלנות האפשרית, ומהרהרת בכך
שיבוא יום ואשבר, שלא ניתן לשאת את הכאב הזה יותר, לבד. ואז זה
עוזב אותי, או מתארגן כך שנעשה נסבל, ואז אני לרוב מדליקה את
הטלוויזיה, וממתינה שהיא תרדים אותי. אבל כאן, בדירה החדשה
הריקה הזאת, לא קיימת אף תהייה אם לשתף אדם, כי אין איש.
והמיטה לא מוכרת, ולא מגינה, ואינני זוכרת איפה מונח השלט של
הטלוויזיה, ואני עייפה מכדי לתור אחר מתג האור, ואני מגששת
בידיי לחפש, ומעיפה דברים, כי הכל כה צפוף וקטן ומלוכלך מדי,
ולא שלי. זה עדיין לא... שלי.

נעטפת בזיעה קרה, תחושת בחילה מהצבע הטרי, ומאפר הסיגריות
ההולך ונעשה מצחין יותר מדקה לדקה, במאפירה. מעברים. הם לפעמים
מקשים עליי. אני הולכת להקיא בשירותים, והנזילה מציפה את כפות
הרגליים שלי. מסיימת להקיא וחוזרת למיטה. נותנת לעצמי נשיקת
לילה טוב חמה בנוסח צרפתי, רטוב, שואב.