בדרך מתל אביב למזכרת בתיה
אשה מבוגרת מתיישבת על ידי
אני תמיד משאיר מקום פנוי לבחורות צעירות
אבל זה המזל שלי...
תוך כדי דחיפה שהיא נותנת
היא מנסה לפתוח באיזו שיחה
וכשאני שותק היא צועקת:
"נהג, תדליק את המזגן בבקשה!"
"איזה ריחות יש כאן", היא מקטרת
עוד אשה פשוטה וקשת יום
מושב וחצי היא תופסת
ואני נצמד אל החלון
באוטובוס אפשר למצוא תמיד
את כל סוגי האנשים
זו מין תמונה קטנה
של כל המדינה
אני מפעיל ת'דיסקמן ושם אוזניות
כדי להתעלם ממנה לחלוטין
אבל בדיוק עכשיו הסוללות לא עובדות
זה המזל שלי...
בלית ברירה, אני מתחיל לדבר איתה
כדי להעביר שעה של נסיעה
היא מספרת לי על החיים שלה
ועל כמה שהיא היתה כל כך יפה
"ותראה איפה אני היום", היא מגחכת,
"תראה לאן החיים לקחו אותי
כל היום יושבת ומקטרת -
זה המזל שלי"...
"ואתה, אתה בחור כל כך צעיר
אז למה אתה נראה כל-כך עצוב ובודד?
רק עכשיו אתה מתחיל את החיים"...
היא מוציאה סוכריה מהתיק ואומרת: "קח - תתעודד"
"מה את בכלל יודעת על החיים שלי", אני אומר לה,
"בגיל תשע אבא עזב אותי
מגיל ארבע אני בפנימייה
והחברה שלי גם עזבה אותי"...
כשסיימתי לדבר, השתררה באוויר דממה
אולי היא חושבת על מה שאני אומר, אולי היא ישנה
"תראה", היא פתאום אומרת, "אף אחד לא הבטיח שהחיים יהיו קלים
אתה צריך ללמוד להתגבר על כל המכשולים"
"לא להישבר אחרי כל פרידה,
לא להיפגע מכל משפט שאומרים לך,
מותר לך לחלום, אך אתה צריך גם להיות מציאותי
תשמע לי, החיים גם כמעט ניצחו אותי"...
והיא ממשיכה בשטף הדיבור
תוך כדי שהיא מוציאה שורה של שיניים תותבות
"רואה?" היא שואלת בקול לא ברור,
"אלה עשיתי בפולין, ממש כמו חדשות"...
"בפולין", היא חוזרת ומדגישה
"מייד לאחר ששחררו אותי ממחנה ההשמדה
אמא שלי גם היתה איתי שם"
ושוב היא מדגישה את המילה "היתה"...
"אבא הספיק להירצח עוד לפניה",
היא אומרת ומזילה דמעה,
"בגרמניה לקחו לי משפחה בשנייה"...
ולפתע אני מוצא עצמי מלטף אותה ומביא לה ממחטה...
"אתה רואה את השדות האלה מהחלון?" היא מחייכת,
"פעם הייתי רואה אותם שחורים או צהובים ויבשים
תסתכל איך פתאום הם נראים כל כך ירוקים ופורחים..."
"נכון", אני מסכים איתה, "זו עונה נהדרת לפרחים"...
אני פותח את עטיפת הסוכריה ומסתכל עליה
פתאום היא נראית לי כל כך לבבית ונחמדה
אני מכניס את הסוכריה לפה וחושב על דבריה
וכשרציתי לומר דבר מה, היא כבר עצמה את עיניה...
האוטובוס מתקרב לתחנה שלי
אבל אני לא קם ללחוץ על הכפתור "עצור"
פתאום יש לי כל כך הרבה על מה לחשוב
אז שהחיים יחכו בתור...
החלטתי להמשיך עם האוטובוס לאשקלון
לשבת שם על שפת הים ולחשוב על החיים שלי
כנראה שנרדמתי איכשהו עם הראש על החלון
כי כשפקחתי עיניי המושב היה ריק לידי
אני לא יודע אם אלה הדברים שהיא אמרה
או בכלל זה היה טעם הסוכריה
אבל אותה פגישה באוטובוס, בדרך לתל אביב
שינתה אותי ושינתה לי את החיים
היום באמת שטוב לי
יש לי אשה אוהבת וילדה יפיפיה
לבת קראתי "פולינה"
על שם הגברת המבוגרת שלא ידעתי את שמה...
באחד הימים, בארוחת הבוקר
תוך כדי שאני מעיין בעיתון
משכה את תשומת לבי תמונה קטנה
של אשה בעלת פנים מוכרות
האשה, כך נכתב בכתבה,
נרצחה תוך כדי שהיא ניסתה להפריד
מריבה שהתלהמה
בין חבורת ערבים ליהודים
האשה הזו היא, כמובן,
אותה האשה המבוגרת והנחמדה
שהשפיעה על חיי באופן כל כך עמוק
ושנתנה לי סוכריה
באותו היום בכיתי ללא הפסקה
הרגשתי שאיבדתי אשה כל-כך קרובה
הסתגרתי בחדר ולא הלכתי לעבודה
נעלתי את דלת חדרי מפני המשפחה
וכשהייתי בחדר, כששכבתי על המיטה
נזכרתי בחיוכה של הגברת, ובטעם הסוכריה
נזכרתי שהיא אמרה לי ששדות שחורים
זה אותו עניין של איך לראות את החיים
בערב, יצאתי מחדרי
וניגשתי לעבר אשתי וילדתי
נתתי להן חיבוק חזק וגדול
ואמרתי להם שאני אוהב ושאני מצטער על הכל
שתיהן ענו לי את אותה התשובה
שהן אוהבות אותי ללא תנאי וללא סיבה
וכך בין ערבוב העצב המהול בשמחה
הרגשתי את אותו טעם מתוק של הסוכריה...
למחרת לבשתי בגדי חג ולקחתי עימי את כל המשפחה
אל בית העלמין בגדרה, שם התקיימה ההלוויה
הבטנו סביבנו - לא היה איש מלבדנו
חוץ מהרב, כמובן, וגופתה
היא נטמעה כל כך מהר באדמה
כמו שבאותה המהירות היא הופיעה בחיי ונעלמה
משאירה בפי טעם מתקתק
וזיכרון שאינו נמחק
מסתבר שהדברים המשמעותיים בחיינו
נמשכים בפרקי זמן קצרים
בין אם הם כואבים, מרגשים
או מאושרים...
לאחר כחצי שעה
אמרתי לאשתי: "תלכו, אני כבר בא
יש לי עוד דבר קטן לעשות -
אני רוצה להיות לבד"...
וכך נשארתי עוד כמה דקות ליד קברה
בעוד השמש שוקעת בשעתה היפה
דיברתי אל עצמי ואליה: "רק רציתי להגיד תודה"...
ואז שלחתי את ידי אל כיסי והוצאתי סוכריה ירוקה
הנחתי אותה על קברה
והוצאתי עוד סוכריה, הפעם שחורה, והכנסתי לפי.
אמרתי: "הסוכריות - בדיוק כמו השדות - אחד לך, אחד לי -
אני מחזיר לך בדיוק את מה שנתת לי"... |
