אני זוכרת אותו.
היה לו קעקוע של "פגסוס" על שכם שמאל. תמיד שהוא היה הולך
ממיטתי להתקלח, הייתי מביטה בו צועד עירום באור מוצל, ונרדמת
כשדמותו מתרחקת לאיטה. בבוקר הייתי קמה במיטה ריקה, מניחה יד
על צידה, ובחיוך מגלה שהיא עוד חמה... ידעתי! הוא ישן איתי
הלילה. מחובקים?

אני זוכר אותו.
היה לו מבט מהרהר קבוע. הוא היה נכנס, סוגר אחריו את הדלת
ושותק. אחרי 5 דקות בדיוק, היה שואל "טוב, נו? מה עכשיו? על מה
אתה רוצה לדבר בבזבוז הזמן השבועי שלנו, כשהחשבון עלי?"
בסוף השיחה הייתי אני בוכה, והוא באותן עיניים מהורהרות, היה
שולף לי ממחטה, ובמבט שהופך בן-רגע לחד כסכין ומלא עוצמה, אומר
לי "עזוב אותך דוקטור... לך הביתה, חבק את הילדים, ד"ש לאישה,
נפגש שבוע הבא" קם באחת ויוצא את הדלת.
בלי אף מבט מפקפק לאחור.

אני זוכרת אותו.
הוא היה כותב לי שירי אהבה אינסוף, על דף שורות צהבהב, חותם
במעטפה לבנה, מחליק לתיבת הדואר, ותחת שם בדוי, נשבע לי
אוהבים. פרח, בכל בוקר, הייתי מוצאת על מפתן חלוני. לעיתים
בלילות דרך אותו חלון, על הספסל, רוחות נושבות ואצבעותיו
פורטות על מיתרים כמו ריקוד אישי עדין. רק בשבילי.
משנישאתי הוא הפסיק.

אני זוכר אותו.
הוא היה מטורף, היה רץ כמו לא היו רגליו שלו, כאילו גופו לא
מתעייף, עיניו שלוחות כחץ, וליבו אינו נרתע מן הקליעים השורקים
סביבו. לפחות כל זמן שהוא מוביל אותנו. מסתער איתנו, קופץ
בשבילנו על כל גדר של תיל. לפחות כל זמן שמשה, ז"ל, היה עודנו
בחיים.
מאותו היום, בלב שבור, נפרד ללא מילים, מכולם, וחלק ממנו עזב
את העולם.

אני זוכרת אותו.
הוא היה מסתובב ער כל הלילות, לא מצליח לשים ראש ללמעלה משעה.
היה כותב במן מחברת מוזרה, בעט שחור.
אח"כ נעלם עם הגיטרה, וחוזר עם ריח של ים... כשנולד, ישר ידעתי
שהאושר הקטנטן הזה שלי יאהב את הים, כמו עיניו התכולות, כולו
ים. בגוף ונפש ים. אבל לאהוב את הים יותר מאת אימו?

אני זוכר אותו.
תמיד רצה לנסות הכל, לחקור ולדעת על הכל מהכל! סקרן קטן -
גדול.
"אבא איך זה עובד? למה זה ככה? למה ההוא? ולמה אחרת?" ואני
הסברתי והסברתי בסבלנות אין קץ.
כשעזבתי הוא כעס, ככל שיכול ילד בן 9 רק לכעוס. כעס אבסולוטי
אין שחור ואין לבן, רק כעס.
שנה הוא לא דיבר איתי, לא היה מסוגל. איך אפשר לשלב כל-כך הרבה
אהבה והערצה עיוורת, בכעס כה גדול. הבגידה הייתה גם בו, ושינתה
עבורנו הכל.

אני זוכרת אותו.
פגשתי אותו במדינה הרחק מכאן.
הוא אמר שהוא מסוגל לשנות את העולם! אני צחקקתי לי, כמובן, אבל
הוא? הוא היה רציני לגמרי, וגם הסביר לי איך. די משכנע, וגם
כובש. אותי הוא כבר שינה באותו רגע, במנגינה שבליבו. אותי הוא
קנה באותו רגע, ברגש העצום שהניע אותו.
הוא אמר שהכל מתחיל ומסתיים בתו אחד. במוסיקה. שם המפתח.
וכשהוא ניגן, כולם הבינו בדיוק על מה הוא מדבר.
בלי לדעת מילה אחת בשפתו, התאהבתי בו,
ונשאתי את ילדו.
יום אחד הוא נעלם, דיבר בבלבול על אישה שאהב, על חייליו, על
חבר שנפל באיזה קרב, על הורים שחשבתי שאין לו, על פסיכולוג
שבכה מול עיניו, על חברת ילדות שהשאיר אחריו וגם,
דיבר הרבה על הים.
נשק לי,
שתק לדקה ארוכה,
הזיל דמעה ונעלם.

אני זוכר אותו.
קראו לו פעם בשמי.
כשהיו קוראים לו, הייתי מסתובב גם אני.
הוא היה דומה לי מאוד, רק מלא חלומות.
אותו שיער אותן פנים, רק עיניו לא כבויות, אלא כחולות בוערות.
הוא היה כל מה שתמיד חלמתי להיות.
בשלב מסוים הוא פתאום נעלם.
יש האומרים, שחיפש את האושר יותר מכולם,
שהיה הניצוץ בלב העולם,
וכשאבדה התקווה בלבבות החולמים,
נמסה לאיטה תמימות הילדים,
כשספג מכה, על מכה, על מכה,
עד שאחרונת הדמעות נחנקה,
הוא פשוט נכנע, התמוטט, ושחרר את הנשמה.
אחרים מספרים שפשוט,
כדרך עולם,
הוא מת יום אחד,
כשלקח אותו,
הים.