ואיכשהו את תמיד מוצאת עצמך
יושבת מול מסך בו מופיעות תמונות
מרקדות של גורילות עם אלות,
לובשת אותם בגדים שלבשת גם
אתמול גם
שלשום,
מבלי לגרור עצמך תחת המים,
כי יודעת שזה לא ישטוף ממך את כל
העצבות שנחתה עליך
ואולי בעצם מפחדת שכן,
ואז לא תדעי מה לעשות עם עצמך.
ואת שותקת, ולא מצליחה להסביר
את המערבולת שהתיישבה
לך בבטן ושואבת ממך את כל
טיפות השמחה הקטנות ששרצו
לך בדם,
ויושבת עם ספר טיפשי וקוראת
לעצמך המון ציטטות של המון אנשים
חשובים
ומסמנת לעצמך את אלה שהכי מצאו חן בעינייך,
עוד מעט תצטטי אותן באוזני
כל אלה שהשחירו בעינייך
והם ירגישו סכינים דוקרים את עיניהם.
למה זה אף פעם לא מצליח?
ואיכשהו את תמיד מוצאת עצמך
באותו מצב פתטי,
בוכה על אנשים שונים
שפגעו בך פגיעות שונות
וכואבות כל כך
ומגלה בכל פעם מחדש,
שהתפכחות זה דבר כואב.


1.5.05