לגלית

שוכבת על המיטה, ומתכרבלת בשמיכת הקיץ המהוהה. מעבירה יד
בשערי, מעמידה את הבלורית החומה בכיוון אחד, ואז מתחרטת ומזיזה
לכיוון השני. הגמישות הזו של השיער, מקסימה אותי בכל פעם מחדש.
מנסה תנוחה אחת, ובוחלת בה, ועוברת לאחרת, ומתייצבת, ומתהפכת,
ומדמיינת ריקוד, וליווי ווקאלי. מושיטה זוג ידיים לאות אל
החלון הגדול, וסוגרת את הוילון. מחייכת.

מהחלון נשמעות זעקות השכנה. יום אחד, לאחר תחקיר מתמשך וזיכרון
שמיעתי מפותח שתורגל רבות, אני אגלה בדיוק במה היא חולה. כיום
הגדרתי המדעית מסתכמת ב"מטורפת". היא ובעלה מנהלים מערכת יחסים
מסעירה, שכל השכנים, גם כבדי השמיעה שבהם, יכולים לשרטט קווים
לדמותה. אני מותחת את שפתיי לחיוך עצום, בולעת חמישה יתושים,
ומקיאה אותם בטבעיות על השטיח הורדרד הצמרירי שלצד ראשי. מצבים
נפשיים מתבטאים אצלי תמיד בצורה גופנית. לרוב אני מתעלפת
במקומות ציבוריים. לפעמים גם בבית.  

באחד הימים הוא שבר משהו גדול ומרעיש, נראה לי שהיה זה סט של
כלי חרסינה פרחוניים לשישה אנשים. אני משערת שהוא לא עשה זאת
בכוונה תחילה, אבל ייתכן שפרק זעם (ואז ודאי לחש בשרמנטיות
באוזנה: "אישה שלי, זה לא היה בכוונה, לעולם לא אעשה זאת שוב",
וליטף את לחיה באבהיות). הוא שבר, והיא הוציאה מיתר קול אחד
אחרי השני, וממש דמיינתי אותם מתפרקים לחתיכות, ונבנים מחדש
כדי ליצור את הצעקה הבאה. לפעמים היא פשוט מדברת בקול רם,
ותוהה בפניו (ולאוזניי) מה הם עושים ביחד, ולמה היא הייתה
צריכה בכלל להכיר חלאה שכמותו, אבל, עובדה. כבר יותר משנה אני
גרה כאן, והצרחה תמיד נשארת.

מאוד ציפיתי למעבר מחיפה לתל אביב. הרגשתי שאני נובלת בצפון,
ושאני אשגשג בעיר העצומה הזו, מרכז העולם. ידעתי ששם (כאן)
אנשים יבינו אותי, ושהביזאריות שלי תהיה שגרתית. אלך ברחוב,
ואראה כל מני השתקפויות מעוותות שלי. ארגיש כאילו אני בחדר
המראות בלונה-פארק. אפרוץ בצחוק סוער של אושר בכל פעם שאגרור
רגל ימנית לפני השמאלית לשם רכישת סיגריות בקיוסק שמתחת לבית.
אני לא בטוחה שהציפיות שלי היו כל כך גדולות, אבל אני יכולה
להודות לפחות בכך שקיוויתי למצוא לעצמי חבר. אף פעם לא היה לי
חבר, ואני כבר בת 25. לא זכור לי שאי פעם זה היה צורך קיומי או
משהו גדול כזה, אבל לפעמים זה מנקר בי ומייד מתנדף, כלא היה.
בכל מקרה, קיוויתי שהמעבר יביא עמו חבר, וזה לא קרה.

יום אחד הלכתי בדיזנגוף, והבטתי בחלונות הראווה. הלכתי קצת
שפופה, וכל מבט שהופנה אליי זכה בעיניים מושפלות או מהוססות או
נוגות יתר על המידה. למען האמת, אני חושבת שאיש לא הביט, וכמו
תמיד, יצר מוחי תסריטים על גבי תסריטים של מבטים ותגובות
ואינטראקציות מדומות. לפתע נשתקפה דמותו של עובר אורח על אחד
החלונות, ואני הבטתי בדמותו מתמזגת בדמותי שלי. חייכתי לעצמי,
וספחתי מעט אושר לתוכי, והרגשתי קצת טיפשית. הבטתי לאחור,
מחפשת את הבחור, שנעלם בינתיים. לפעמים אני עדיין מקווה שאפגוש
אותו באחד הימים, בשוק, או בתור לקניית כרטיסים לקולנוע.
לפעמים אני מקווה להתעורר בלילה ולמצוא אותו שוכב עליי או
מתחתיי. לפעמים אינני מקווה, ופשוט נרדמת, ללא מחשבות. פשוט
נרדמת.

אין לי ספק שכשיהיה לי חבר זה יהיה נהדר. אם לא היה עד כה,
כנראה שלא צריך היה להיות, או שפשוט לא נמצא האיש, אך
כשיימצא... הוא ימלא אותי בחום ואהבה, ואספר לו על כל הספרים
שאהבתי לקרוא, והוא יקרא, ונחלוק חוויות, ונקשיב לצלילים
אתניים מסעירים, ו... אני מבטיחה שלא אצעק עליו, גם אם ישבור
דברים בטעות. לא יהיה לי חבר בקרוב, כי איש לא מצליח לראות. או
שהם עיוורים, או שאין בי דבר, או שאותו דבר שיש בי דורש
משקפיים מיוחדות. אני אייצר אותן באחד הימים, ואמכור אותן
במחיר שווה לכל נפש, בשוק הכרמל. מקווה שאיש לא יאיים על חיי
בשל רכישה לא מוצלחת שכזו.

יכול להיות שאחד משני השכנים ההיסטריים מנגן בפסנתר, או אולי
זהו השכן מלמטה. טרם החלטתי. אולם, בשעת לילה מאוחרת, מכיוון
לא ברור, מגיעים זיופי פסנתר צורמים. מישהו חש שהוא יודע לנגן
בפסנתר. מישהו משוכנע כי חלומות הלילה שלי זקוקים לצרימה
נוספת. אחדש - לא יכולים להיות סיוטים גרועים משלי. אנא, שכן/ה
יקר/ה - אין צורך להוסיף על הסרחון. המאמץ מיותר! יום אחד
התעוררתי באמצע הלילה. היה קצת מפחיד. השמיכה הייתה על הרצפה,
ולפתע הרגשתי את הבדידות בעצמות הלחיים. ואז שמעתי את השכן
מנסה את מזלו, וחייכתי:
"How low can it get?"

היום הראשון שלי בדירה היה נורא מצחיק. אחד השכנים, בחור גבוה
ונאה, נכנס בשביל לבדוק את הדיירת החדשה. ניכר היה כי התאכזב,
ככולם, אך בכל זאת הוא נשאר לקפה, ולעוגה שקניתי עוד בשופרסל
בחיפה. הוא שאל אותי מה אני מתכננת, וכדרכי בחברת בנים, כל
קווי האישיות שלי נותרו סדורים במקומם, ואף לא אחד שוחרר ליושב
מולי. אז פשוט אמרתי איזה משפט בנאלי על כיבוש העיר, וחייכתי.
הוא לא טרח לחייך בחזרה, או לעוות פרצופו בדרך חמימה כלשהי.
פניו נותרו חתומות וקרות. האשמתי בכך את העוגה, אחר כך את
המזרון הרך מדי, בסוף אותי. אני חייבת לומר שזה די לא נעים
לחיות, אפילו לרגעים ספורים, עם האשמה עצמית שכזו. אני חושבת
הכי חזק שרק אפשר - מה לעזאזל עשיתי לא בסדר? הרי כל כך
התאמצתי, והשתדלתי, אז מה לא הצליח? ואולי לא התאמצתי מספיק?
ומה עוד אוכל לשנות כדי להתאים לעולם המזעזע הזה? סליחה, הוא
יפה, העולם. סתם אמרתי. אני בעצם מאוד אופטימית, וחייכנית,
ומעניקה, אל תלכו... עד מהרה הוא השתעמם והלך. מאז הוא קצת
נמנע ממפגש אפשרי של עינינו בחדר המדרגות. הוא אפילו לא ניסה
להיות ידיד שלי, וזו דווקא דרך שמרבית הגברים שבחיי בוחרים בה.
אני לא חושבת שיש לו סיבה של ממש להתחמק, אבל, קצת נמאס לי
להבין אנשים שכמותו, או אחרים. כי, כמו שאמר ניסיוני, האנרגיות
לא משתלמות. (גם כשאני מבינה, אני לבד. עדיף לתלות את הבדידות
באי ההבנה. הנה, אני מתחילה לשדר רחמים עצמיים. אפסיק מייד.
אני מבינה כמה זה מעיק על הסביבה).

למחרת כבר הלכתי, מלאת מרץ, לחפש עבודה. היה לי חלום ישן על
עבודה במשרד פרסום, אז פשוט עברתי ממשרד למשרד, וספגתי בהבנה
את המבטים שסקרו אותי מכף רגל ועד ראש, ואת ה"מצטערים,
אבל...". אני חושבת שבערך אז, התגלו סדקים. בעצם, אני לא
בטוחה. ירד החיוך באותו יום לרגע קל, ואז שב. אני לא נוטה
לשמור על מצבי רוח רעים לאורך זמן.

לפנות ערב, בדרך כלל, כאשר אני שבה לדירתי מיום עבודה עמוס
ומייגע, בו קרעתי אצבעות ומוח באמצעות הקלדה מונוטונית, שהולמת
את הנמוך שבכישוריי, אני פושטת בגדיי, הרחק מהמראה, והולכת
לנוח. אני מדמיינת אותי ואת החבורה הביזארית של קינג ג'ורג' 13
פורצים במחול אדיר. אני מדמיינת אותי נקרעת מצחוק. מטורפים
כולם.