מהו כוחם של קילומטרים? חשבתי בקול רם.
ובלבי נגלתה אליי חרש התשובה.
כוחם של קילומטרים הוא אינסופי אמרתי, חצויה בין דמעה לחיוך,
ובכל זאת הוא חידה שאינה פתורה.
כשהקילומטרים בעמדת המיעוט זה שונה. הגעגוע בא ממקום אחר.
ההרגשה אינה אותה הרגשה.
אבל כשאני פה במרחק שרגליים לא יכולות לשאת ורכב לא מסוגל
לחצות,
מרחק של כיסי אוויר ותרבויות נידחות שהעולם כבר הספיק לשכוח,
אני מרגישה לבד.
ויהיו שיוסיפו בציניות מתקתקה "אפשר לחשוב!"
אז זהו... שאפשר. או אי אפשר.
האינדיבידואליזם משחק פה קלף מפתח.
העולם כולו בנוי על ההתנגשות הזאת בין שאיפות וחלומות
ומציאות.
יהיו כאלו שקילומטרים אינם מפריעים להם. אלו אינם מרגישים את
כוחם.
הרגש שלי, לא מכיר מפות.
בשבילו אין יבשות או אוקיינוסים, גבולות או זמן.
הוא ממסגר את החיוך שלך במחשבות שלי בכל פעם מחדש
ושום חיוך אחר לא מספק אותו.
גם לא החיוך של האנגלים שחקני הרוגבי מארוחת הבוקר או של
הגרמנים הבלונדינים מהחדר מימין.
כזה שמספק אותו יש אחד בכל העולם.
והאחד הזה מופרד ממני כרגע בכוחם של קילומטרים.