ברצוני לספר לכם את סיפור המעשה שלהלן.
סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי, אך כל קשר בין המציאות להגיון
מקרי בהחלט...

יום חמישי, 22 ביולי 2004  21:00
ובכן, הכל מוכן וערוך למשימה ששם הקוד שלה נקרא "שמפיניון".
המטרה: העברת שק של פטריות שמפיניון מפרדס חנה אל עמק יזרעאל
עד ליום שישי, עבור מסיבת יום ההולדת של אבא ביום שבת.

הכל היה ערוך למשימה. בהתחלה עוד הסתירו את זה במסווה של
"נועה, תבואי לפה ביום חמישי בערב לעזור לי להכין סלטים ובבוקר
תסעי הביתה", אך לכשהגיעה שעת ה"ש" לצאת מהדירה אל עבר המטרה -
פרדס חנה, והשעה היתה מאוחרת מדי לסלטים, הועלתה מטרת המשימה
האמיתית - העברת הפטריות.

שכנעתי את אחותי, אשר הפטריות אוכסנו בידיה באופן זמני לצורך
ההעברה, שאפשר פשוט שאבוא בבוקר יום שישי ואז אעביר אותן. בשלב
זה התכנית היתה כדלהלן: אני (להלן "הבלדרית") אקום בבוקר
בדירתי בגוש דן, אסע אל תחנת הרכבת בתל אביב, משם אקח רכבת
לתחנת הרכבת בנימינה. אחותי (להלן ה"סוחרת") תאסוף אותי משם,
תתן לי את הפטריות ותעביר אותי באמצעות רכב תקין אל תחנת
האוטובוס בגן שמואל על מנת שאוכל לעלות על אוטובוס לעפולה, משם
(עפולה) יבוא רכבם של ההורים שלי (להלן "רכב המילוט") ויאסוף
אותי ואת הפטריות (להלן "החומר") אל היעד.
מכיוון שתאריך היעד של המשימה היה תשע - תשע ושלושים, כיוונתי
שעון (ואפילו שניים) לשעה שש, ארגנתי תיק ובקבוק מים והלכתי
לישון. לא נותרו הרבה שעות שינה.


יום שישי - 23 ביולי 2004  6:00
ובכן, בשלב הראשון הכל התנהל כשורה. בשש-שש ועשרה כבר הייתי על
הרגלים. לא יכולתי להוציא לעצמי מהראש שמזל שבן זוגי היקר לא
ישן בדירה באותו הלילה, דבר שחסך את השנאה שהיתה יכולה להיות
בו כלפיי לכל החיים עקב השעונים שצלצלו בשעה הלא חוקית הנ"ל.
היום התחיל קשה. התארגנתי במהירות תוך נסיון שלא להטיח את ראשי
בכיור מרוב עייפות, כשמברשת שיניים תקועה בפי. המשימה הזאת
אמנם צלחה ובשעה שש ארבעים וחמש כבר נעלתי את דלת הדירה, אך
זהו רק קרב בודד... האם אצליח במלחמה כולה?

בשעה שבע לערך כבר הייתי על האוטובוס לתל אביב לקנות קפה. על
פי כל החישובים היה עלי להגיע קצת לפני שמונה לתחנת הרכבת
הקרובה למקום מגורי, מה שהותיר זמן מספיק לכך. תוך עשרים וחמש
דקות הייתי עם כוס קפה חמה ביד, אך כשאני עוד לא במצב תקין
לשתות אותה. לאחר מכן, אחרי לבטים רבים, החלטתי לבחור בתחנת
הרכבת של עזריאלי כיעד יציאת הרכבת המועדף עלי, לאור השמש אשר
החלה לצאת מעבר לבניינים ולאיים בחימום האקלים של מקומות אשר
לא סגורים וממוזגים. עליתי על האוטובוס המתאים, תוך כדי
בירורים אחרונים עם הסוחרת (נו, נראה אם אתם זוכרים מי זאת...)
שהעלו כי הכל סגור ובזמן שרכב אחד מסיע את הילדים לקייטנות,
הרכב השני יבוא.
כחמש דקות לאחר האישור הרשמי כי הרכב יגיע לאסוף אותי בשעה
שמונה ושלושים מתחנת הרכבת בבנימינה, מה שיאפשר לי להגיע בזמן,
הגיע טלפון בהול האומר כי הרכב לפתע התקלקל וייתכן שניתן יהיה
לאסוף אותי רק כחצי שעה מאוחר יותר. הנושא עלול היה להפיל את
כל המשימה, ולכן מצאתי לנכון להתקשר הביתה ולשאול האם כשאגיע
בעשר בבוקר זה עדיין יהיה בסדר. התשובה שקיבלתי, עלי לציין,
הפתיעה מאוד: "אנחנו מגיעים לעפולה רק ב-12:00, 12:30..." כל
נסיון שלי לשחזר את השיחה מאמש בה התבקשתי מפורשות להגיע לא
יאוחר מתשע נחל כשלון. סתם קמתי מוקדם...
בשמונה ודקה, בעודי תופסת מקום על ספסל בעזריאלי בנסיון למצוא
פתרון, הוחלט סופית כי אם אגיע בשעה רבע לתשע או תשע ורבע
לבנימינה, אוכל להגיע לאוטובוס בתשע או בתשע וחצי, מה שייתן לי
אפשרות ודאית להגיע לעפולה בעשר וחצי, לעלות על האוטובוס למושב
ומשם - הביתה. לרכב המילוט אין בכוונתי לחכות.
אך אבוי: לאחר החלטה זו התקבלה ההודעה המרה: בימי שישי הרכבת
יוצאת כל שעה והקודמת יצאה בשבע וחמישים, מה שמציין כי הבאה
יוצאת רק בשמונה וחמישים ותגיע בתשע וארבעים ליעדה.
בלהט הרגע עלה הפתרון: לקחת אוטובוס לרכבת צפון, משם אוטובוס
לגן שמואל, שם תפגוש אותי הנ"ל (שינינו לה את השם, אה? :) )
ותעביר את החומר החשוב לידי. לאחר מכן אעלה על האוטובוס הבא אל
עבר עפולה וייתכן שאגיע בזמן לאוטובוס של עשר וחצי.

הפסקה - אפשר ללכת לקנות פופקורן בינתיים, או כל דבר אחר
שתמצאו לנכון.






חזרנו.

ובכן, ניגשתי לתחנת האוטובוס של עזריאלי, עוד לפני שהספקתי
לקבל תשובה מחיילת אלמונית בתחנה על "האם כבר עבר האוטובוס
לפרדס חנה?" הגיע אוטובוס לרכבת צפון, ואליו הצטרפתי בריצה.
תוך דקות הגעתי לרכבת צפון ועליתי על אוטובוס שמונה מאות
ושלושים, אשר גם טורח להיכנס לחדרה, מה שעלול לסכן את סיום
המשימה בזמן, אך זה מה שיש. בכניסה לחדרה, בהקדמת לו"ז מפתיעה
של כעשר דקות (הערכת זמנים לקויה מצידי) התרעתי בפני אחותי,
שבינתיים חזרה לשמה המקורי, שתצא עם האוטו הלקוי או האוטו
התקין, או ברגל, לכיוון תחנת האוטובוס של צומת כרכור (מכיוון
שמסתבר שלטענת הנהג, האוטובוס אינו עוצר במחנה שמונים או בגן
שמואל אלא רק שם, טענה שיותר מאוחר התבררה כשקרית. מוכח).
לקראת תחנת האוטובוס הוצע על ידי אחותי שאולי הנהג יסכים שארד
מהאוטובוס, אקח את החומר ואחזור חזרה, כל זאת במהירות אשר לא
תספיק לעכב נוסעים חפים מפשע. שקלתי את הרעיון אך התניתי אותו
במצב בו יהיו במקביל נוסעים אשר יעלו לאוטובוס כדי שאכן לא
אעכב ולו נוסע בודד. אולי גם להם יש משימות בלתי אפשריות
בדרך.
באיזור גן שמואל קמתי ממקומי עם התיקים, הותרתי לבד את הנער
שישב לידי שם וקמתי לקדמת האוטובוס, שם עמדתי לאורך כשתי תחנות
(בהן במפתיע האוטובוס עצר למרות שקוראים להן גן שמואל ומחנה
שמונים) על מנת לוודא שלא ישכח לעצור בתחנה, שמא המשימה כולה
תיכשל כשלון חרוץ.

בשעה תשע ורבע לערך, הגעתי לתחנת האוטובוס בצומת כרכור.
כשהאוטובוס עמד באור אדום לפני הצומת וראיתי מרחוק את אחותי
יחד עם עוד חיילת אלמונית מחכות בתחנה, עלה במוחי רעיון.
חייגתי במהרה את מספר הסלולרי של אחותי תוך כדי לבטים קשים
באיזה מהסלולרים היא נעזרת ברגע זה. האור ירוק. האוטובוס מתחיל
לנסוע. היא עונה:
"עירית (להלן הסוחרת)! תעבירי את השקית לחילת שעולה! תעבירי
אותה".
האוטובוס עוצר. היא ואני עוד מדברות בטלפון כאשר בינינו רק דלת
זכוכית ומאבטח תחבורה ציבורית.
שעת השין הגיעה. ברגע זה תלויה כל המשימה.

אם היינו בערוץ שתיים היו פרסומות עכשיו.


אבל אנחנו לא.


אז נחזור לסיפור.

איפה הייתי? אה. ברגע המחץ:

ברגע אחד דרך הדלת והמאבטח הועברה אלי השקית, וכך יכולתי לחזור
אחרי שתי תחנות ועשר דקות בעמידה למקומי ליד הנער: אני
לאוטובוס של עשר ושלושים אגיע כאשר בידי שק גדול של פטריות
שמפיניון בגודל של אצטדיון.
המשימה הוכתרה בהצלחה.


יום שישי - 23 ביולי 2004  10:00
בשעה עשר, כאשר האוטובוס כבר עשה צעדים אחרונים בעפולה, פנה
אלי הנער, שכני לספסל:
"תגידי, את לא זאת שישבה פה קודם?"


אני מקווה שהפטריות היו שוות את זה...

תאמינו או לא,
זה באמת קרה.