צבע השיער הלא קונבנציונלי וסגנון הלבוש הבלתי רגיל מושכים
לצחוק, כמויות האיפור המרוחות על פנים בלויות ומלאות חיים תחת
שכבות העור המסתירות את הרגש.

היא תופסת את היד המנוסה ומעבירה אותה על הקלידים, כמלטפים
גחלים לוחשות בנגיעות של שלווה, מבקשת את השקט לעצמה.
מתיישבת על כיסא העור, ומתחילה בשרשרת של ניגוני אהבה וחמלה
לזמנים שהיו ועברו, כרקוויאם לטבע ההולך ונעלם, ולאהבות
ילדותה.
לופתת את ידי ומשחררת עברית מהולה ברוסית כבדה, ומבקשת להדגיש,
ואני יושבת סהרורית על כס המלכים שניתן לי.
ניסיונות של מהפך בין השנים, וריצת האנשים על הגלגל, רק הובילו
אותם לחפור בנסורת חייהם.

אני מהנהנת בשלי, ומנסה לחקות את גדולת זמנה, אך ללא הצלחה.
מדי פעם היא טוענת שאני מכילה רגש המתפרץ ללא כל הודעה מוקדמת,
וכי הפוטנציאל הוא גדול, אפשרי ומפואר, ולי רק נשאר לממש את
הטמון. ואני, כגומעת כל, מנסה להבין כיצד אדם שמונה כמשקיף
למשך מספר שנים לא מבוטל, נעשה להיות פסיכולוג בעל נפש טהורה
מן השורה. כיצד ספת המטופלים הופכת לכיסא עור שחור ומבריק,
כיצד התזות והמחקרים נהפכים לשורות שחורות המרצדות מול
העיניים, כיצד שטף הדיבור הקולח נהפך למנגינת לחיצות הקלידים
התכופות ולחיצות שלושת הפדלים.

כנהגת מנוסה אני מתמרנת בין שלושת הפדלים שקובעים את גורל
הלחנים - אם יוחלשו, אם יתמשכו, אם יתמתנו. משחקת באצבעות
ארוכות ומנסה להגיע לביצוע המושלם, שיוצא רק לא במכוון.
יוצאת מן המקום שבו נשמעים קולות מלאכים וצינורות מתכת, ומהלכת
הבייתה בין נורות הניאון הגדולות, כמגששת בין הצללים.

ולפתע, נשמעת חריקה, ומכונית גדולה פותחת חלון אל העתיד, שואלת
- "אפשר לחטוף אותך מההורים?"

במהירות אני שמה פעמיי אל מקום אחר מזה, אחוזה במעט בהלה
ובהרבה רגש, ומגיעה למקום מבטחים לאחר מספר דקות. כקבלת האמור,
ויישומו של המופשט, אני מוצאת עצמי מהרהרת על הסמוי מן העין.

מטאפורות ותיאורים שנבלעו בין הלילה של אתמול, לבוקר של העתיד.