מילים אני אעיף אלייך. מילים. הן יחתכו לך את העור כמו נייר.
אתה יודע שנייר יכול לעשות יופי של חתך בעור?

מילים בכלל לא מסתדרות לי בשורות בראש כמו שהם חושבים. זה בא
והולך. רוח. סערה. הרי הכל בא מסערות כבר דיברנו על זה פעם? זה
פשוט זורם. אני כבר לא אומרת בשביל שתגיד "וואו". נמאס לי
ממנו. הוא שחוק לטעמי, יש בו משהו שלא נותן מנוח. אולי מן
היסוד.

אולי מן היסוד אני מושחתת. השחיתות שלי צריכה להכיל וואו. אבל
תראה איזה ילדה טובה אני. הצלחתי! הצלחתי לצייר באמת אחרי 15
שנים של צבע.
ואיך ציירת אנשים כשהיית קטנה? עם עיגולים בבטן. היא אומרת
שילדים לא מציירים ככה בדרך כלל.
מציירת אנשים עם בטן ועוד אחת ועוד.
אני מושחתת של ה'וואו' ועכשיו אני לא אצליח לישון כי זה בזבוז
של שעות עירות. בסוף אני אפילו עירנית בשיעורים. ילדה טובה
אמרתי כבר לא?

יש דרקון אחד והוא תמיד נראה כל כך טוב בחלומות שלי. רך ומלטף
ובחלום אני מלטפת אותו בכל פעם שרואה אותו, בלי לחשוש שהוא
ישרוף אותי.
כשהוא בשר ודם אז הוא הרבה יותר קטן אבל הרבה יותר מפחיד גם.
ואני תמיד רוצה ללטף אותו. אבל תמיד יהיה מי שיגיד לי שהוא
מפחיד וכאילו יעיר אותי מהחלום, אז הוא פתאום ייראה הרבה יותר
מפחיד, גדול. ובעיניים שלו יהיו להבות למרות שאני יודעת שבחלום
שלי ליטפתי אותו, כמו ילדה קטנה שמאמינה שאף דרקון לא ישרוף לה
בעיניים.

יופי של חתך בעור ולפעמים גם לא שמים לב אליו בהתחלה.

אני בכלל לא רוצה שיהיו את החתכים או את הנייר הזה לחתוך בו
חתכים שבהתחלה לא רואים. זה כמו דרקון שמישהו מעיר את תשומת
ליבי אליו, ואז הוא הרבה יותר גדול.

איך אפשר לטבוע בים של הדמעות שלך, אני שואלת בלי מילים.
מתפתלת ולא מוצאת את המקום המתאים. תענה לי. או שאני אענה
לעצמי, זה יותר עדיף, בטוח. אני רוצה לגעת בהכל ולא להישרף
מהדרקון של העיניים.

כמו ילדה. ואתה יודע שאמרתי, הוא יכול להיות בכל מיני צבעים,
הדרקון. הוא רך כזה, מלטף ולפעמים הוא גם רוצה להתפנק אז הוא
עושה ככה עם הראש, כמו כלב. רק קצת יותר גדול.

זה צבע שנזרק על הדף. הצבע שלי והמילים שלך. ויום אחד אני עוד
אבוא אליך עם עיניים מלאות גאווה, יום אחד אתה תראה איך אני
הולכת ממך ולא פוחדת מהמרחק מהדרקון שלי.
זה צבע שחור שמזמן כבר יבש. אני מקיפה אותך במעגלים, אבל אתה
לא תמיד מקשיב. ואיך אפשר לשמוע שקט? כמה פעמים אפשר לשאול. אז
אני רק זורקת (צבע על הדף. נשימות לאוויר).
כשתשומת לבך תוסט, אתה שומע, אני אצטרך להיות כל כך יפה, כמו
שלא ראית אותי מעולם. אם אגלה לך שכבה ועוד שכבה עוד תחזור
להיות של כל שרצית, תחזור לזרוק את המילים שלך.

זה מתערפל עכשיו ואפשר להרגיש מאיפה זה יוצא. מאיפה הצבע נזרק,
החיוך מתחיל, הלב דוהר כמו סוס.
זה מתערפל כי לא נתתי לי לעצור את זה. עכשיו את רואה, פה הקו
הזה מתחיל. ופה אני נגמרת. זה סיפור ישן.

אני רוצה לשאול את כל השאלות שרק אפשר ואם אפשר אז לא לקבל להן
תשובות. אם לא יישאר לי מה לשאול, ייגמר לי מי להיות.
אולי קו אחד ועוד תשעה, מרכיבים אותי כמו שלא רציתי לראות
מרחוק אף פעם. וזה נוח לפעמים להיתפס בכוח לפרטים קטנטנים
בתמונה אחת גדולה, ולהגיד: זה טוב, זה רע.
אז תשפכי את כל כולך עכשיו אל תוך הדף ואל תתני רגע קט כדי
לעצור אותך.
אז אולי זה לא יכאב כל-כך הפעם.