רב"ט אלי איתני:
"אז איך ההורים, אחי? ולימור? אחלה. התקדמת בחיים, אה? חוקר
בועדת חקירה. יפה. בטח שאני  יספר לך. אם אתה רוצה לדעת מה
קורה פה, אחי - אני הכתובת שלך. אני מכיר את היחידה הזאת מכל
הכיוונים והפוך וקדימה. שום דבר לא קורה שאני לא יודע. אני
בוחן חדרי כליות ולב. מתי שמעתי? מתי שמעתי? אה. ישבתי במשרד
עם אגם, הפקידה. זאת שלא סותמת את הפה..."

יעל רביד:
"... אתה לא מעניין אותי וגם לא החקירה שלך. רק הצער שלי
מעניין אותי. הצער שלי ושל הילדים..."

רב"ט אלי איתני:
"... אז בלילה שקיבלנו את ההודעה עליו, אני ואגם היינו בתורנות
לילה. בכל פעם שיש לנו תורנות ביחד היא רק מתאפרת וכאלה. שעות.
אז היא בדיוק שמה לק. קודם היא סידרה את הגבות עם חוט ואז היא
שמה איזה שלוש טון מייקאפ. מה, אתה לא יודע? הם עושות את זה עם
חוט. ואחי - אתה מת כשאתה רואה איזה הבדל זה עם איפור ובלי
איפור. אני מגיע לזה. סבלנות, אח שלי. זה דבר חשוב בשביל חוקר,
לא? שתבין, אני בסך הכל נותן לך את הרקע. אז אתה שומע? אני
תמיד עושה את עצמי שאני מקשיב לה. בשביל לחסוך זמן. אז עשיתי
את עצמי שאני מקשיב אבל באמת מאחוריה היתה מראה שיכולתי לראות
בה חלק מהראש שלי אפילו בלי לזוז. בדיוק יום קודם הסתפרתי
ובבוקר השקעתי עם הג'ל והייתי עסוק בלהסתכל על זה. משהו לא ישב
טוב, אז קמתי למראה בכל זאת וכל הזמן האגם הפקאצה ממשיכה לדבר.
אז אמרתי משהו לא ברור - בכל זאת צריך לשמור על יחסים - שתכין
קפה וזה. ביחידה זה כמו עם שכנים שצריך לשמור על יחסים. אחי -
אם אתה רוצה שאני יספר אז אני יספר בדרך שלי...

טוראי עומר שלח:
"... אתה מתחבא לך מאחורי המחשב והניירות שלך. מה אתה יודע איך
זה להיות עם פצע כזה, כתם כזה, שבלי להרגיש בכלל עשית טעות
כזאת, שגרמת לאנשים כאב כזה שאף פעם אי אפשר יהיה לתקן..."

רב"ט אלי איתני:
"... בסדר, אני מגיע לעניין. תרגיע, תרגיע, אחי. אז איך שאני
מבסוט מהלוק, אני מתיישב עם המדור ספורט ליד השולחן שהיה של
מאיר - זה אחד שתפסו אותו עם מצלמות ומכשירי וידאו של ערבים
וגם איזה אלף סרטי פורנו - וחושב איך לארגן שאגם תעשה קפה. אני
קורא על הגול עצמי של הנבחרת בבלגיה, כשערן נכנס, אני מתכוון
סרן שביב. הוא היה במצב רוח מצוין מזה שיום לפני זה הוא קיבל
את הדרגות. ואז הוא אומר לנו על הסגן אלוף רביד ושיוצאים מיד
בשביל לחקור מה קרה. ואז אגם אומרת 'מי זה הסגן אלוף הזה?' מה
זה נשתלנו. בחיי, אני לא יודע, כמה מנותקת ההבלה הזאת כבר
יכולה להיות? תגיד לי אתה, יש מישהו ביו"ש, במדינה אפילו, שלא
שמע עליו? אני וערן - סרן שביב - הסתכלנו אחד על השני ושביב
אומר לה בצחוק 'בושי והכלמי', והיא פותחת את העיניים הענקיות
שלה. תרגיע, אחי, אני כבר מגיע לעיקר..."

סרן ערן שביב:
"... מיד יצאנו לשטח, אני וסגן משנה דוד אוריה. מי נהג? אה,
איתני, אלי איתני, הנהג. בקיצור, הגענו לשטח עם אור ראשון.
הגופה כבר לא היתה שם, אבל קיבלנו את הדו"ח הפתולוגי בשטח איך
שהגענו. כן, היה עוד כתם של דם על הקיר אבל הדחפורים כבר היו
בשטח, מחכים שנגמור את החקירה כדי ליישר את הבית..."

הדו"ח:
"... לאור העדויות והעובדות בשטח לא נותר אלא לסכם, כי סגן
אלוף תמיר רביד נהרג מאש צלפים פלסטיניים במהלך נסיון הפריצה
למתחם."

סגן אלוף תמיר רביד:
"... האבן הירושלמית הזאת. אני מתאהב בה כל פעם מחדש, בעיקר
כשיש בה הגוונים הוורודים האלה. כשאתה ירושלמי, זה בדם. עם כל
הטיולים בארץ הזו, שאני אוהב בה כל סלע, כל מעיין עכור,
ירושלים בשבילי תמיד היתה משהו מיוחד. נוף ילדותי. אז כמו
שאמרתי, אני מת על אבן ירושלמית. וכל האזור הזה בנוי באבן כזו
ובשעות מסוימות, בעיקר בשקיעה, האבנים נעשות סמוקות ושקופות.
לפני שנהרגתי, לקחתי לעצמי לפעמים רגע - בין חיסולים או אפילו
באמצע פעולה - ליהנות מהצבעים ובעיקר מהאבנים של הבית הזה,
שהיה בית יפה, כפרי וצנוע... יש שיר כזה: יש אנשים עם לב של
אבן, יש אבנים עם לב אדם. אנחנו חושבים שאבן זה דבר אטום והנה
כל יום ישנם רגעי החסד של השקיפות, הרגעים שבין החושך לאור,
שהם לא חושך ולא אור, שהם גם חושך וגם אור, רגעים של מעבר ושל
צלילות... נכון. אני מצטער. אנחנו מנסים לברר את העובדות...
הסתכלתי למטה. ראיתי את צוות החקירה מגיע בג'יפ ואת התדרוך של
עמנואל קריות. זה שהחליף אותי. הוא לא לבש אפוד ואפילו לא
מעיל. ראיתי אותו מזדקף, מניח ברישול רגל על סלע קטן ומארגן את
היד הנגדית על המותן, מסדר את הנשק, ואז, תוך כדי דיבור, מצביע
לאט, ידו סבה לכיוון עמדת כוחותינו, ואחר כך לעבר הגג שעליו
התחבא הצלף, ואז על החומה שמאחוריה היו החבר'ה שלנו, ואז למקום
שבו אני הייתי. הם לא שמו לב, אבל אני ראיתי שמאחוריהם נפתח
תריס ברזל. היה הרי עוצר. לא היתה נפש חיה בסמטאות, אבל
מאחוריהם נפתח תריס ברזל וילד קטן, אולי בן שש, הציץ החוצה,
שלף לשון מחודדת וכיוון מין רוגטקה לראש של קריות, עד שמישהו
משך אותו פנימה והתריס נסגר בשקט. ואז קריות הלך לדרכו, בלי
להעלות על דעתו מה קרה מאחוריו ושאני שם, מסתכל..."

סג"מ דוד אוריה:
"... ואז מגיע הפתולוג ומבהיר בצורה חד משמעית מאיזה כיוון הוא
נורה ומאיזה נשק, אבל איך שהוא מסתלק, מגיעות הפקודות מלמעלה.
כמה למעלה? הכי למעלה. כשהתקשרנו לוודא, אמרו שסא"ל רביד היה
אדם משכמו ומעלה, מלח הארץ. אמרו שהמשפחה תשבר. ולא רק הם.
הרבה משפחות ישברו ולאף אחד לא יצא מזה שום דבר. זה הרי לא
ישנה את העובדה המצערת. אבל בעיקר אמרו שזו תהיה טלטלה גדולה
מדי בתקופה כזו, פגיעה במורל ובבטחון הלאומי, ובדימוי שלנו
בעיני האויב ובתקשורת העולמית. בכל אופן לא השאירו לנו ברירה
וזה מה שכתבנו בדו"ח..."

סגן אלוף תמיר רביד:
"... ואני רואה את החבר'ה החוקרים אוספים דברים ומצלמים
ומתעדים ובלבי אני אומר להם, יופי חבר'ה, תחקרו, תחשפו הכל,
תרדו לחקר העניין, ופתאום הם קופצים לג'יפ ובורחים באמצע, בלי
לגמור את העבודה. צעקתי להם לחזור ולעשות את זה כמו שצריך אבל
הם לא שמעו אותי ומיד הדחפורים התחילו לעבוד. הדברים צלולים
ובהירים, כאילו נשטפו בגשם זה עתה..."

סגן לבנה וייס, קצינת בריאות הנפש:
"... מובן שהיו לנו מפגשים סדירים. היחידה הזאת היא לא יחידה
רגילה, לא שיש היום יחידות רגילות, אבל הם צריכים תמיכה מיוחדת
מתוקף התפקיד ובגלל האינטנסיביות הבלתי רגילה שהם חיים בה.
ישנו המתח של ההסתתרות, וזה לא פשוט ללבוש בגדים של ערבים במשך
שעות וימים, וכמובן, השאלות המוסריות. אילולא הכריחו אותו מראש
לוותר על חיסיון לא הייתי מדברת אתך על זה בכלל..."

סגן אלוף תמיר רביד:
"... מעניין להיות במצב הזה. אני עוד חוקר את זה. איזה שקט.
ומספיק שאני חושב על מקום מסוים ומיד אני שם. לקח לי די הרבה
זמן לקלוט את השינוי שחל בי, אבל כשחשבתי על האבנים היפות,
הוורודות, הברות האלה, הצבע המטריף הזה, פתאום הייתי בתוך
האבן. הייתי האבן. שקט כל כך, דומם כל כך, למרות שיכולתי לשמוע
הכל ולראות הכל. רק אז הבנתי מה קרה לי. התודעה משחקת בנו
משחקים משונים. ואז חשבתי על יעל והילדים ומיד הייתי אצלם. יעל
היתה בחלוק ועליו מעיל ועליו מין צעיף צמר כזה שהיא עטפה בו את
עצמה. היא כבר ידעה אבל עוד הסתירה מהם. כלומר, היא ידעה מה
שסיפרו לה..."

מחמוד כוטאב, שכן (תרגום - עידו רהב):
"... ראיתי מהחלון שהגיעו הקצינים עם הג'יפ וצילמו ואספו דברים
ובדקו מאיפה ירו ואז מיד הדחפורים עלו על הבית. בכלל לא
הופתעתי ממה שכתבו על זה. ידעתי שזה מה שיקרה. אני יודע איך
הדברים קורים גם אצלכם וגם אצלנו. דווקא הסגן אלוף הזה היה
יחסית די בסדר. היתה לו בושה. והוא זה שהרשה לנו לקבור... (העד
פורץ בבכי)."

חורב ששון, יועץ מיוחד לראש הממשלה:
"... הוא אמר שהוא מכיר את המשפחה אישית ושזה יגמור אותם
ושהאבא היה פקוד שלו בצבא. ואז הוא קם לצאת ולבש את הדובון
הכחול שלו ויכולתי לראות שהוא באמת שבור מזה כי הפנים שלו היו
אדומות. ואז הוא אמר - רשמתי את זה מיד כשהוא יצא - 'דבר ראשון
אני רוצה שהבית הזה יהרס. דבר שני, אסור שזה יצא החוצה. הם
יעשו מזה צימעס. אני רציני, ששון, מי שמדליף את זה מחוסל.' לא
הבנתי ברגע הראשון למה הורסים דווקא את הבית הזה. הם לא היו
קשורים. אם כבר אז זה הבית ליד שירו ממנו. אבל זה לא העסק
שלי..."

סגן לבנה וייס, קצינת בריאות הנפש:
"... הוא התחבט הרבה בשאלות מוסריות. זה הטיפוס. הוא תמיד ניסה
לעשות הכל בצורה נקייה ככל האפשר, בלי לכלוך, בלי טעויות, בלי
אבדן בנפש. כן, בחודשים האחרונים כן הבחנתי בשינוי. זה בהחלט
טבעי במצב כזה, אבל כמו שאמרתי, הוא תמיד היה בשליטה מלאה,
צלול והגיוני. שמתי לב לשינוי אחרי הילד שנהרג. הוא הכיר אותו,
כי הוא גר בבית הכי קרוב למפקדה ואחר כך כשהוא חיסל את המהנדס
ההוא, קאמל טאחן, ונפצעו שתי הבנות ואז הלכו שלושה מהבחורים
ואז הרסו את הבית והאשה היתה בחודש התשיעי..."

סגן אלוף תמיר רביד:
"... והנה הכל שקוף... קירות האבן והבטון נמסים. הילדים צפופים
בחדרים. עדיין עוצר. הנה הרבנית עצמון מתפשטת ונכנסת למקלחת.
אפילו כשהיא לבד היא מתביישת להסתכל. שם מכינים מטען. הילדים
מסתכלים בשקט באום ח'אלד שמכינה צהריים. חומוס דליל עם פיתות
משבוע שעבר. אה - הנה שם, במרתף, מוחבאת החגורה שלוטפי עבאס
אמור היה לקחת. השיירה צועדת לכיוון המערה, לתפילה. סגן לבנה
וייס בוכה. 'איך לא ראיתי,' היא אומרת. 'היא סך הכל פוחדת על
התפקיד שלה', אומרת סרן מירב נחשון בחדר הסמוך ומציצה
במראה..."

רב"ט אלי איתני:
"... ישבתי באוטו והסתכלתי עליהם. הם שמו דברים בשקיות קטנות,
הפכו אבנים, כתבו דברים. מה אני יודע מה הם עשו. רק רציתי לצאת
משם. הרגשתי כאילו הראש שלי באמצע הכוונת של מישהו ועוד מעט
יעשו גם עלי חקירה. שמתי עלי את המעיל כי התחיל גשם וחיכיתי
ואז ראיתי שמתחילים הטלפונים. ואז הם חזרו לרכב ונסענו בלי
לדבר עד הבסיס. כן, בעצם זה כל מה שאני יודע..."

סגן לבנה וייס, קצינת בריאות הנפש:
"... כן, זה היה התפקיד שלי לדווח אם הייתי חושבת שהוא לא יכול
למלא את התפקיד שלו, אבל לפי כל הקריטריונים המקובלים הוא היה
במצב נפשי סביר בהחלט. ברור שהיה קשה לו, אבל לא היו שום
סימפטומים מחשידים. סליחה. למדתי הרבה שנים ויש לי לא מעט
נסיון, עם כל הכבוד לך. יש קריטריונים ברורים לדברים האלה..."

ד"ר נתנאל כברי, פתולוג:
"... אמנם אנחנו באמת רגילים לדברים האלה ובכל זאת, לקבל גופה
של קצין בכיר, מישהו מוכר יחסית, מין גיבור לאומי, שאפילו עשו
עליו תכנית בערוץ הראשון, שנהרג בנסיבות טראגיות כל כך ועוד
לקבל אותו במצב כזה - שזה באמת יוצא דופן - זה בכל זאת עושה לך
משהו..."

סגן אלוף תמיר רביד:
".... אני רואה את העשבים צומחים לאט לאט ואת הרוחות הקטנות
שמנשבות בין הגבעולים. אצל משפחת כספי הכינו קוגל והריח נישא
באויר. נמלה אחת עוצרת לרחרח והולכת הלאה. אני רואה את הגבעות
שבנו עליהן, שעמסו עליהן עוד ועוד והן עגולות ומתפתלות. אני
רואה אותן דרך שכבות הכבישים העוקפים והוילות והקרוואנים
והכפרים, עירומות, קרועות, פיהן פעור. אני מלטף אתכן, גבעות.
והנה הילדים של משפחת אברהם משחקים בחצר אבל בצד הרחוק
מהצלפים..."

יעל רביד:
"... אז כנראה הוא לא סיפר לפסיכולוגית הזאת. הוא היה בא הביתה
ולא מפסיק להתקלח ולהסתרק מול המראה. הבוילר היה מופעל כל הזמן
כי כל חצי שעה הוא היה קם פתאום והולך להתקלח. גם בלילה...
(העדה פורצת בבכי)"


לוטפי עבאס, אסיר בטחוני (תרגום - עידו רהב):
"... התחבאתי בתוך המחבוא שברצפה. בחוץ היו יריות ושמעתי את
החיילים הישראלים צועקים. אני לא רוצה שידעו. הם יהרגו אותי אם
הם ידעו... הקצין הזה עם הדרגות, ראיתי אותו כמה פעמים קודם,
לפני שהייתי צריך להסתתר. שמתי לב אליו. תמיד הוא היה לבוש יפה
ומסודר, לא כמו כולם. פתאום הדלת של המחבוא עפה. הוא משך אותי
החוצה מהמחבוא לתוך החדר ונעל את הדלת. היינו רק הוא ואני
בחדר. בהתחלה פחדתי... השיער שלו היה כמו משי והעור חלק חלק
אבל הפנים שלו היו רטובות ולא מגולחות. הזיפים דקרו אותי
בצוואר. אני עוד בקושי מתגלח. הרגשתי את הלב שלו דופק חזק..."

סגן אלוף תמיר רביד:
"... אני לא רוצה ללכת. אתם מתפלאים שאני אומר את זה? אבל באמת
אהבתי לחיות ואהבתי את הארץ הזאת. אני מתפשט מכל זה..."

לוטפי עבאס, אסיר בטחוני (תרגום - עידו רהב):
"... לא, לא. הוא רק חיבק אותי בשקט. החלק הזה לא היה יותר
מכמה דקות ואז היה עוד צרור וצעקה. אולי זה היה ח'אלד ואולי
מישהו אחר. הקצין קשר לי את הידיים מאחורה עם הפלסטיק (הכוונה,
כנראה, לאזיקון, המתרגם), ויצא מהחדר, בלי כלום, ככה כמו שהוא,
ואז שמעתי את היריות..."

סמל אלי זמיר:
"... ככה זה. אנחנו שופכים את הדם שלנו שם ובסוף אתם עוד עושים
עלינו חקירה כאילו אנחנו האויב. כן, כן, אני אשתף פעולה. אז מה
שהיה זה שהיה חושך שאתה לא רואה את היד שלך. בדיוק עבר ענן
בינינו לבין הירח והתחיל לרדת גשם. הכל היה מטושטש. פתאום,
מעבר לחצר, בדיוק במקום שהמודיע דיבר עליו, אני רואה דלת נפתחת
ודמות מופיעה. בטח פחדתי. תמיד מפחדים. על רקע האור שבפנים
הדמות נראתה כמו צללית ענקית. צעקתי לו פעמיים שיזדהה והוא לא
ענה. בסך הכל עשינו מה שאמרו בתדרוך. עשינו וידוא הריגה מרחוק
כי פחדנו שיש עליו חגורה, כמו שאמר המשת"פ. זה לא באשמתנו. הוא
היה צריך להזדהות. תגיד, מתי אפשר יהיה להתקלח סוף סוף ולהחליף
בגדים?"

משה הגלבועי, כתב לענייני צבא:
"... כמו תמיד, השמועות הגיעו בטפטופים. חשבתי שהכרתי
אותו..."

אום ח'אלד (תרגום - עידו רהב):
"... הם אומרים לי שלפחות נשאר השני. אבל זה לא אותו דבר. הוא
היה הבכור שלי. תמיד אוהבים יותר את הבכור, לא חשוב מה אומרים
כולם, שאמא אוהבת את כולם אותו דבר. זה אגדות. תמיד התביישתי
בפנים שהעדפתי אותו על פני האחרים. אני אומרת לך שהבכור זה
משהו מיוחד... (העדה פורצת בבכי)"

מתוך מאמר על סגן אלוף תמיר רביד במוסף "הארץ":
"... 'הקשר של תמיר ויעל היה מיוחד במינו. בשבילי הם תמיד היו
סמל לנישואין מאושרים, עם הבנה  וכבוד הדדי,' סיפרה רעות
דודים, חברה ותיקה של בני הזוג רביד."

רב"ט אלכס ויינגרוד:
"... הכי מוזר זה שהתקרבנו והוא שכב שם בלי בגדים בכלל..."

משה הגלבועי, כתב לענייני צבא:
"... ותוך כדי זה התברר, שהוא בגד בה עם החברה הכי טובה שלה,
שהיא, במקרה, חברה טובה שלנו. אפילו מאיתנו היא שמרה על זה
בסוד - במשך חודשים, אבל היא נשברה כשזה קרה והכל נחשף. דעתה
כמעט נטרפה עליה בלוויה כשהיא עמדה ליד יעל ותמכה בה. עלתה
השאלה, כמובן, האם לפרסם, ואם לפרסם - האם לפרסם הכל או חלק.
למה אתה אומר שזה בשביל הפרסום שלי? יש לי חובה עיתונאית במקרה
כזה, אפילו אם הם היו חברים שלנו..."

סגן אלוף תמיר רביד:
"... לצערי, נאלצתי לקשור את ידיו. נגעתי עוד פעם בלחי שלו -
לשלום. השארתי את כל הבגדים על הרצפה, פתחתי את הדלת ויצאתי
כמו שאני. זה היה נפלא. חשוף ועדין ורך. גשם ירד. ענן כיסה את
הירח. לא הייתי צריך לחכות הרבה שהבחורים יעשו את העבודה שלהם.
אני לא חושב שתבינו אם אסביר. מה תעשו לי? עדיף שתסתכלו
בעצמכם. תחקרו, תחשפו, תחשפו. אל תוותרו. בכל אופן, עכשיו אני
צריך ללכת. אני עולה. הבית ההרוס - חבל. אני חולף בעד כסות
העננים, הארץ קטנה ומתרחקת, חלחול, קלקיליה, איתמר, כפר דרום,
ירושלים, תל אביב, עמאן, קהיר, דמשק, הפרת, החידקל, משהו
מתפוצץ בבגדד, כל הלידות והמיתות, אירופה, אסיה, אוסטרליה, ניו
זילנד, הצבע הזה של הים, הכחול והירוק, העומק הזה, יפן,
האמריקות, תנועת העננים הנסחפים על פני הים והאדמה..."

דו"ח ועדת החקירה:
"... לסיכום, קיים חשש כבד כי נעשה נסיון לטשטש את העובדות
ולעוות את המציאות בכל הנוגע לנסיבות מותו של סא"ל ר..."

סגן אלוף תמיר רביד:
"... אני חולף על פני הלבנה. העולם קטן והולך מעבר לאופק, זוהר
בשמש, אבן יקרה, כל כך יקרה, אני מפליג, אני מפליג. שלום כדור
כחול, עירום, אל תתבייש מתוק שלי, אל תתבייש..."

אום ח'אלד (תרגום - עידו רהב):
"... הם ילדים טובים. הם שניהם היו ילדים טובים. עכשיו צריך
להשכיב את הקטנים, לנקות את הפנים עם סמרטוט רטוב. מקלחת?
הצחקת! כבר שבוע אין מים בברז... (העדה צוחקת)"



2003