New Stage - Go To Main Page

אייל בן משה
/
חמלה ויאוש

"אני לא מרגישה טוב".
"אני לא יכול עכשיו, החנות עמוסה", אמר בקוצר רוח.
"אני חייבת", נשמעה בקול חלוש.
"אני לא יכול", חזר כשהוא מתאפק לא לצרוח, ומיד שמע נקישת
שפופרת עצובה ומיוסרת, מונחת על כנה, צליל מתכתי חלוש, אי שם
מרחוק במעבה התשתית הטלפונית.
ואז, עצר לרגע בלב החנות העמוסה, מול הדלפק הקטן נעו אחד בתוך
השני כמו דבורים בכוורת, ערבוביה של אנשים שנמלטו מן הגשם
הסוחף, שירד בטיפות ענקיות במטר חזק על פני הארץ.  
נמאס לי, סינן לעצמו בפעם האלף, והוא אף פעם לא עשה כלום.
הנמאס לי הזה מאבד מן הממשות שלו, מהערך שלו, הוא כבר מזמן עבר
את נקודת הרתיחה, הנקודה שממנה מתפרצים כמו הר געש, וכמו לבה
רותחת שורפים כל מה שמסביב. הוא בהה בחלל החנות, וראה מולו
דמויות צורחות 'למה לוקח לו המון זמן'. הוא רעד, קצב לבו עלה,
הוא ידע להסתיר זאת גם בזמן התקפי החרדה הכי גדולים שלו. הוא
ידע לחייך, להיראות נינוח כאילו היה בתקופת התאהבות. ניתוק
השיחה מקודם, צרב אצלו בבטן, המקום הכי רגיש אצלו בגוף.
"אני כבר איתך", אמר מחייך לגברת שהגישה בעצבנות את כרטיס
האשראי המוזהב שלה, כבר רוצה להיחלץ מהמקום הדחוס.
הודעה כתובה התקבלה בפלאפון, הוא הושיט יד פנויה וקרא את
ההודעה, 'אני מרגישה ממש לא טוב'. עינו האחת סיירה ברחבי החנות
ועינו השנייה הייתה על צג הפלאפון, בעוד הוא כתב, 'אני כבר
מתקשר אלייך, תחזיקי מעמד'.
אולי הפעם זה רציני, חלפה מחשבה בראשו הקודח. הלקוחה שמולו,
בחנה בדקדקנות את הקבלה שהגיש לה, הוא הציע מחשבון והיא סימנה
במחוות יד יומרנית שהיא לא צריכה. הוא הביט בה בעיניים נפולות,
במבטים מרפרפים, פעם בצג הקופה ופעם במחשוף הנדיב שהציג
קצותיהן של זוג שדיים גדולים, שהכריחו אותו להרים את עיניו
למעלה, היא הייתה גבוהה ושמלת הזמש האדומה שלבשה נפלה על גופה
והבליטה עצמות גדולות. היא גמרה עם המחשבון והניחה אותו על
הדלפק, נתנה בו מבט קצר, עמוק ומוזר, עיניה שחורות, היא אשה
גדולה מסרטים של בני נעורים, מזכירה לו פנטזיות מימי השמש
החלולים שלו. לאחר כמה שניות היא יצאה.
גברת עם אף נשרי הגיחה מאחת מפינות החנות, והניחה תקליטור
שלקחה במחלקה הלא נכונה, הוא הביט בה וקילל בלב וביקש ממנה
להחזיר את התקליטור אליו. היא התקרבה לדלפק והטלפון של החנות
צלצל, והוא ענה.
"תקשיב, אני חייבת שתבוא עכשיו".
הוא קירב את פיו לשפופרת וענה בלחש, "אני בעבודה".
"אין מי שיחליף אותך?"
"את יודעת שאין. אני לא יכול לדבר עכשיו, יש מולי לקוחות". הוא
הניח את השפופרת וקטע את השיחה, לרגע עצבני על החוצפה שלה,
מצפה שהוא יעזוב הכל ויבוא אך ורק להיות לידה, לעזור לה.
ואז הניד בראשו, ונתן למבטו לשייט בחלל המאובק, לבהות בכתמי
המים בחלונות, הופך שוב בנפשו, מנסה לסחוט לה טיפת אהדה ורגש
מאורך רוחו המתוח והכועס. היא צריכה אותו והוא צריך להיות
איתה, אם לא הוא אז מי, מי יהיה לה בעולם הזה, עולם צפוף וריק
שלא רצה להסביר לה פנים, ואז הוא פחות כועס.
גברת עם מטפחת צבעונית לצווארה התקרבה לדלפק.
"יש לכם את התקליטור, נו, איך קוראים לזה, אוף, אני לא זוכרת,
יש בו את המילה 'אהבה', אני בטוחה. נו, אתה לא יודע?"
"אין לי איך לבדוק לך, אני צריך את שם האומן לפחות. מצטער".
"אוף אתכם, אין לך את מי לשאול?"
"שנייה".
הוא חייג מספר של עובד בחנות אחרת שהוא מכיר והמתין. תפוס. היא
עמדה ודיברה בקולניות בפלאפון שלה, פניה רזות, עצמות לחיה
גבוהות וחדות ומאיימות לסדוק את העור הלבן שלה, שלא השכיל
להתרגל לשמש המזרח תיכונית. הוא ניתק את הטלפון, והיא עדיין
הייתה בפלאפון, הוא הביט בה, מנסה למשוך את מבטה, לגמור עם
העניין, שתלך כבר, זה לא היום הנכון ללקוחות מהסוג שלה. לפעמים
הוא מהרהר ביום האחרון שלו במקום עבודה זה, בשעה האחרונה, זאת
תהיה משמרת ערב, בקיץ, והוא יריח את החום וירגיש את החופש מחוץ
לדלתות החנות, שלפני חמש שנים כל כך כמה לבוא בשעריהן, ועכשיו
הוא כל כך מצולק מהזמן שבילה במאורה הנכספת הזאת, המלאה שקרים
בכל פינה. בכל מקרה, תבוא, או יבוא, לקוח או לקוחה, מהסוג של
אותה גברת שכרגע עומדת מולו, והוא, מה כבר הוא יעשה? ולמה? הוא
יחייך ויגיד לה תודה שקנית אצלנו.
היא גמרה לדבר בפלאפון, ואמרה שהיא כבר תיזכר בשם ותחזור בפעם
אחרת, ויצאה מהחנות ללא שהות נוספת.
לקוח עם שרשרת זהב שילם על התקליטור וחייך, "מטורפת אה?"
והוא חייך אליו בחזרה חיוך של תודה, "כן, לא נורא".
הוא אמר תודה ויצא.

החנות ריקה סוף סוף, והוא התקשר אליה והיא לא ענתה. הפלאפון לא
זמין. אולי קרה משהו והיא צודקת, הוא צריך לבוא אליה, להיות
איתה, ללטף, להניח את ראשה על כתפו. לא. היא צריכה להיות בבית
חולים. בפעם שעברה כמעט נקרע לו הלב כשהיא נשארה לישון שם
בלילה. אין מי שיחליף אותו עכשיו, החברה עובדת על מספר מצומצם
של עובדים, המינימום שבמינימום. הוא כבר ידע לנחש את התשובה של
המנהל שמעליו.
הוא ניסה להתקשר אליה שוב, והיא שוב לא הייתה זמינה. אולי הפעם
זה רציני, כוסאומו העבודה הזאת, הוא צריך לסגור את החנות וללכת
אליה, דבר שלא עשה אף פעם.
איש גבוה עם שפם עבות נכנס לחנות, ידיו גרומות, ניגש לדלפק
ושאל מה חדש במוסיקה הישראלית. הוא הראה לו את שרית חדד שהייתה
מקום ראשון במדף של הכי נמכרים.
'לא מזרחית, תן לי מוסיקה ישראלית', אמר בנמרצות.
הוא פנה למקום האחרון בשורת הנמכרים והגיש לו את שלום חנוך.
הטלפון צלצל, והוא ענה, שקט מהצד השני של הקו.
"אני לא יכול לדבר עכשיו".
"אתה אף פעם לא יכול לדבר", אמרה וניתקה את הטלפון.
הלקוח עם השפם העבות ביקש להקשיב לתקליטור של שלום חנוך. הוא
יוכל לצאת רק בשעה ארבע, לא לפני כן. גם צריך להשלים מכסת
שעות, אם לא, יורידו לו במשכורת. הוא כתב הודעה כתובה, 'אל
תעשי כלום, בבקשה', ושלח, מקיש על מקש השליחה באצבע מיוזעת.
הוא חיכה שניות ודקות ספורות לשווא. הלקוח שמולו חייך ונראה
שהוא נהנה מהתקליטור. הוא חיכה בקוצר רוח שיסיים ויצא מהחנות.

הודעה כתובה התקבלה בפלאפון. 'בבקשה תבוא, אני צריכה אותך'.
הוא התכווץ בתוכו וקמל לרגע, מרגיש את ורידי הדם שלו מצטמקים
ונצפדים, והוא לפתע מדמיין שהראש מתנפח מחוסר אספקת דם למוח
והוא מחוויר.
הטלפון צלצל. זו היא על הקו, הוא ידע לפי השקט.
"את בסדר?"
"לא".
לאחר כמה שניות של שתיקה.
"עוד שעתיים אני יוצא מכאן ובא ישר הביתה".
"כבר לא צריך, יש לך עבודה מחורבנת", היא ניתקה.
היא תהרוס אותי, היא לא מבינה?! היא לא תופשת?! אני מתחרפן,
אני לא יכול יותר.
הלקוח שמולו התרומם בנינוחות, והרים את עטיפת התקליטור בידיו
הגדולות, "זמר ענק, זה מוסיקה ישראלית. אני קונה את זה".
הוא לקח ממנו את עטיפת התקליטור והוציא ממערכת השמע את
התקליטור והניח בתוך העטיפה, בעוד שהלקוח המשופם עקב אחריו
בעיניים כחולות זקנות. פניו היו מקומטים וכמושים כמו טפט ישן.

"רגע, אני רוצה לראות עוד כמה דברים". עיניו ניעורו בהתלהבות
חדשה, והוא החל שוב להסתובב בחנות עם זיק שובבות נערי, והוא
הסתכל עליו, מקווה שלא יחזור בדקות הקרובות לדלפק, ובינתיים
ניצל את הזמן לאסוף כוחות, להרהר.
החיים שלו ייהרסו ככה, איך הוא יכול לתפקד, להתקדם, איזה מין
דבר זה שהוא יצא באמצע היום כדי לטפל בה, או להיות איתה.
הדברים לרגע נראו כל כך בהירים, נכונים.
היא מטורפת, אף אחד לא מתנהג כמוה. והוא, לא יכול להיות מה
שהוא לא, מין סופר על, בעל כוחות נפשיים כבירים, בעל לב זך,
עשוי מפז, כמו דמות נוצרית. הוא הרגיש עצמו נאבק בכוחות גדולים
ממנו, לפעמים לא ברורים, כמו כלוא במהלכים סיזיפיים.  
הודעה כתובה התקבלה בפלאפון, 'אני מתאבדת אם אתה לא בא עכשיו'.


חורף מתיש היה בחוץ, קשה, הגשם לא הפסיק לרדת כבר יום שלם
והצינה רחשה בכל פינה. הוא הביט מעבר לחלון המפוספס בטיפות גשם
גדולות וקפואות ולא מצא מזור. הוא הרגיש גיהינום. הוא לא רצה
לעזור לאדון המשופם, אשר חיוכו ערמומי, והוא מדבר כל הזמן
בנימה של יודע כל. יאללה, שילך כבר.  
הלקוח חזר לדלפק עם ערימת תקליטורים. מחייך, מניח אותם ברשלנות
ומחכך בידיו הגדולות.
הוא נמלא ייאוש קודר, הוא צריך להשתין, הוא צריך לחרבן, הוא
מתחיל להרגיש כבד, והידיים מזיעות ורועדות וזעם ממלא את החזה,
והלקוח מגיש לו תקליטור להשמעה בידיים שעירות בעודו בוחן את
שאר התקליטורים שהביא, והוא לוקח ממנו את התקליטור ובתנועות
מוכניות מכניס למערכת השמע, והלקוח מרכיב את האוזניות ומתחיל
לטופף באצבעותיו על הדלפק.
כל מבט נוסף במגדל התקליטורים מילא אותו אימה מלווה בתחושת
נסיגה של הבטן כלפי הגב. מתי זה ייגמר. הייאוש הזעם והפחד הפכו
כמו דכדוך המדשדש בביצה טובענית, ביצה מסריחה.
הודעה כתובה התקבלה בפלאפון, 'לא אכפת לך ממני'. ומיד אחריה
התקבלה עוד הודעה בצלצול מרגיז ומרעיד, 'מתי אתה בא, אני
משתגעת'. מתי שיגיע המשיח, אמר בשקט.
"מה?!" הרים את עניו המשופם.
"כלום".
לאחר כמה שניות ביקש הלקוח להשמיע את אחד התקליטורים ברקע,
והוא שנא כל כך את הבקשות האלו בגלל שהרגיש שהלקוחות, כזרים
גמורים לו, נותנים לעצמם להרגיש יותר מדי חופשיים איתו כשהם
מבקשים טיפה להגמיש את כללי החנות, כאילו הם מכירים מהשכונה או
משהו כזה. אבל משום מה נענה לו, והמוסיקה הייתה תימנית, והאיש
החל לרקוד בחנות תוך שהוא מנסה לקלוט באוזניו את המקצב ולהתאים
אותו לסגנון ריקודו. הוא הביט בו בבעתה.
"אני מורה לריקודי עם, כוריאוגרף. המצאתי כבר יותר ממאה
ריקודים", אמר.
הוא חייך ולרגע תחושת קלילות נעימה חלפה בגופו המתוח, כמעט
התחיל לחבב את האיש הזקן הזה. הלקוח הפסיק לרקוד והודיע שאת
התקליטור הזה הוא לוקח וביקש לשמוע עוד תקליטור אחד. בשלב זה
כבר לא כעס עליו, והחליף לו את התקליטור ברצון רב.
"מה קרה לך, אתה נראה עצבני", שאל לפתע בקול רם בעודו מקשיב
באוזניות.
"אני, עצבני, מה פתאום".
"לא יודע, נראית לחוץ קצת", ואז הרים מבטו בזווית מבדחת, "כמו
תפוז ששכחו לקטוף אותו".
"מה?! אתה מושבניק, לא?" אמר מחייך.
"ועוד עשיר", החזיר מרוצה מעצמו.
לאחר התקליטור הבא החליט ללכת, אמר שהוא ממהר, ויש לו כבר
מספיק מוסיקה לריקוד הבא שהוא הולך להמציא. הוא שילם במזומן
ויצא מהחנות, משאיר אחריו ערימה מפוזרת של תקליטורים על הדלפק,
ובלגן שהלחיץ אותו מאוד.
הטלפון של החנות צלצל והחנות שוב הייתה ריקה. הוא הרים את
השפופרת, אמר שלום ואת שמו, כמעט שכח ממנה, והיו לו כמה רגעים
של נחת, של שלווה.
"אני רוצה להגיד לך כמה דברים".
שתיקה נשתררה לכמה שניות.
"אני סובלת ואתה לא עוזר לי. מה הטעם בקשר שלנו אם אתה לא יכול
לעזור לי. זה פוגע בי, ואני יודעת שאני לא אמורה להיפגע, אבל
ככה אני מרגישה כשאתה אומר לי שאתה לא יכול לבוא לעזור לי בגלל
העבודה שלך. אתה ממש לא בסדר, אתה לא יודע מה זה לאהוב, מה זה
לדאוג, מה זה להיות אכפת ממישהו. אתה כל היום תקוע בעבודה
המטומטמת הזאת שלך, מהבוקר עד הערב, מה יוצא לך מזה, משכורת?
סיפוק? אני לא חושבת, כי אני רואה אותך איך אתה כל יום מגיע
הביתה עייף ומתוסכל, ישר נזרק על הספה בסלון, מתחיל לזפזפ
בטלוויזיה בלי הפסקה, אתה בכלל לא מתייחס אלי, שלא לדבר על
לשכב איתי. בתחילת כל חודש אתה נשאר ללא גרוש, הארנונה והחשמל
כבר מזמן מחכים שתשלם אותם, אני פוחדת שיגיע מועד תשלום שכר
הדירה. אז מה כבר יוצא לך מזה, מה אתה כל כך מתעקש להיות שם,
להיות נאמן אליהם, מתנהג לזה כאילו זה קודש קודשים. ומה כבר
אני מבקשת, קצת יחס?! אני לא אשמה שאני מרגישה ככה. אתה בטח
רוצה שאני אלך לבית חולים, נכון?! מה אני אעשה שם, מי ידאג לי
שם, אני לא מכירה שם אף אחד שאני אוהבת. אני צריכה אותך
לפעמים. אני לא יכולה להיות בסדר כשאתה בעבודה ולא בסדר כשאתה
בבית, זה בא והולך, אני לא יכולה לתכנן את זה.
ואתה, אף פעם אין לך מה להגיד, מה אתה שותק כל הזמן, תמיד
מתחמק בתירוץ של העבודה שלך. אתה מגעיל, אתה יודע...
נו?!
אתה עדיין שותק. אני שומעת את השתיקה שלך. פחדן, אתה טיפש כל
כך, למה אתה לא מתעמת איתי, אה?! אתה לא היחיד, תרגיש בסדר,
כולכם טיפשים, אין לכם רגשות, אתם לא יודעים מה זה להרגיש, מה
זה להעניק למישהו קצת אהבה. אני עושה בשבילך המון, טלפון אחד
ממך ואני באה, אתה רק אומר שאתה עצוב ואני מנסה לשמח אותך,
חושבת עליך כל הזמן, אתה זוכר איך שהיו לך כאבים בחזה הכרחתי
מישהו לבוא להחליף אותי בעבודה ובאתי? זוכר? פעם עשית בשבילי
משהו כזה? פעם קנית לי משהו? אני יודעת שאין לך כסף, אבל משהו
קטן, רק תראה שאתה חושב עלי, אבל כלום, רק על עצמך אתה חושב,
אפילו לאימא שלך אתה לא דואג, את החברים שלך אתה לא רואה, אבל
לאנשים זרים אתה דואג, הכל בשביל להשיג מה? כלום, כלום לא יצא
לך מזה. נוח לך שאני לוקחת כדורים, נכון?! אבל בוא אני אספר לך
משהו, אני כבר לוקחת כדורים עשר שנים וכלום לא השתנה. פה
מורידים מינון, שם מעלים ושום דבר. זה לא מה שיעזור, אני לא
חולה, אתה חולה, כולכם חולים במחלה מאוד קשה שאתם לא יודעים
להתנהג. תמיד אין לכם זמן, איך זה, אה?! תמיד כשאני מתקשרת אין
לך זמן, ומה אם אני אהיה גוססת? גם אז תגיד לי שאתה לא יכול
לצאת מהעבודה? או תגיד לי שאני אנסה להחזיק מעמד? לאן שאני
מתקשרת תפוס, שיחות ממתינות, מזכירות אלקטרוניות, אנשים
ממהרים, לכולם יש מישהו על הראש שלוחץ עליהם משום מה לא
להתפנות אלי. ואתה, אתה לבד שם, אין לך מישהו על הראש, אתה
הראש ועדיין אתה תמיד לחוץ ולא יכול לדבר. אני לא יכולה לחיות
ככה, תמיד בהפסקות, לפי לוח זמנים מעוות, לא אנושי. מה יהיה
איתך? עד מתי תמשיך להיות אטום?"
ואז שמע אותה בוכה באפרכסת הפלאפון, בכי שחדר לו אל כל הגוף,
בכי של יתומים, בכי של אימהות שנופלות אחר ילדיהם הנקברים
באדמה, בכי שבלתי אפשרי לעמוד מולו, בכי טהור, בכי צרוף.  

ואנשים המשיכו להיכנס לחנות כל משך זמן השיחה. הוא לא הגיב, לא
התייחס, והם התקרבו אליו, שאלו שאלות, התעצבנו, חלקם המתינו
בסבלנות, חלקם יצאו בצעקות. הוא אפילו לא סימן בידו שהנה, כבר
הוא מסיים את השיחה, ורק בהה בדלפק המבולגן בעיניים קפואות.
לפתע כיבה את המוסיקה, לאחר שנייה את האור.
"אתה סוגר?" שאל אחד הלקוחות שבדיוק נכנס לחנות.
"כן".
לאחר כמה שניות החנות הייתה ריקה והוא כיבה את החימום, הוציא
את מפתחות החנות והלך לכיוון הדלת.
"מה הענייניים דרור, לאן אתה הולך?" שאל צורי, מנהל האזור שלו,
שהגיע במפתיע לחנות.
"אני? לשום מקום מיוחד".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/5/05 12:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אייל בן משה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה