הם נסעו בג'יפ קטן אל עבר האורות המרצדים של העיר. זמן רב הם
חיכו לרגע הזה. זמן רב היא חיכתה לרגע הזה. מאז ומעולם הוא ראה
את חייו מסתיימים בצורה זו. תחושת דז'ה-וו אפפה את גופו, אך
הוא ניערה ולא קישר אותה לעתיד לבוא.
הבחורה היפהפיה הזאת, האוטו, האורות, הכל במקום. כמו תפאורה
שכורה של הצגה שכונתית. הכל נראה כה מזויף, תלוש מעולם אחר,
כאילו איזה כוח עליון זרק את הדברים על העיר והלך לפני שהספיק
לסדרם.
יזהר אשדות שר משהו ברדיו. משהו על המבט שלה. המבט שלה, איפה
הוא עכשיו. הוא בכל מקום, בחלון, באורות, בבניינים הגבוהים,
במכנסיים שלו. היא רוצה את הכל.
האורות ממשיכים לרצד על פניו. הבניינים הבוהקים, הרכבים
המסנוורים הבאים ממול. הג'יפ נוטה קצת שמאלה, אבל הוא מיד
מחזיר אותו למסלולו. עוד לא הגיע הזמן, עוד לא. היא לא הספיקה
עדיין לשחק.
ידו נחה על ידית ההילוכים. מאז ומתמיד חש גבריות נוסקת בעת
שהחזיק בה. עכשיו היא החזיקה אותו. ידה נחה לאט על ידו. תנועה
רכה, פשוטה. כה אגבית. הוא הרגיש את כל החשמל שבמכונית עובר
לאורך גופו ומתרכז בנקודה קטנה אחת. החשמל חבט וצבט והשתולל
וניסה לברוח למקומות אחרים, אבל הוא הכניע אותו, ואמר: 'אתה
נשאר פה, תעשה כמה נזק שתרצה, אך אתה נשאר אצלי בלב.' נדמה היה
לו שחיוך עולה על פניו, אך החיוך היה דבוק לחשמל, ולא יצא
מלבו.
הם התקרבו. הוא הרגיש עכשיו משהו באויר. מעין זמזום. הוא לא
ייחס לכך חשיבות, תחושת המגע של ידה המשיכה ללטף את גופו. אם
היה מתרכז למספר שניות, היה שומע לחשים. הלחשים היו נשמעים לו
כערבוביה של רעשי רכבים עוברים, נצנוצי כוכבים, אנשים צוחקים,
אוהבים מתנשקים, ומעל כל אלה, חשמל העובר באויר, מזמזם את
לחשו: 'חיכיתי לכם. חיכיתי לכם, והגעתם.'
הם נסעו בג'יפ קטן אל עבר האורות המרצדים של העיר. זמן רב הם
חיכו לרגע הזה. זמן רב היא חיכתה לרגע הזה. והיא לא תיתן להם
ללכת.
זוג אוהבים. כוח עליון. חשמל שיספיק לשנה שלמה.
עד הזוג הבא...