בשנה האחרונה, הרדיו הישן
משתעל בקולם של פוליטיקאים. מדברים על היום
שאחרי ההתנתקות.
ובשעה שהם בונים לעצמם את הקריירה בברבורים,
קל להבין עד כמה
הם מנותקים מן המציאות.

במהלך השנה האחרונה,
בסמטאות העלובות של רפיח,
הדבר היחיד שהתנתק, באכזריות, היו רק
זוגות ידיים ורגליים, של ילדי בית-הספר,
שהתנתקו משאר חלקי הגוף. והיה שם גם
טנקיסט אחד, התנתק לו הרגש מהשכל,
הוא החליט לנתק את החלק האחורי של ההפגנה
מן החלק הקדמי שלה. והיה שם גם מפקד פלוגה
נערץ אחד, שניתק לאימאן אל-המאס
בת ה-13 את הראש מהצוואר.

הרדיו שלי מזמר
שירי שלום. הכל בעברית צחורה,
עברית של שדה העגבניות.
וקולות הרקע הדקים מבקשים,
בערבית מתחננת, לוחשים כמו עדר יבחושים:
אם יום אחד תהיה באמת
התנתקות מעזה, תנו רק
שיישארו אז, ידיים ורגליים
בעזה, מחוברות לבני-אדם.

וכשהפגז נורה מהטנק אל עבר ההפגנה
ההיא ברפיח והשאיר עשרות ילדים עם איברים מרוסקים
היינו בבית, ביחד, חיים בעולמם של
אנשים אוהבים, מרוכזים בעניינים
של אנשים עסוקים. גיששתי בידיים חשופות
אחר ידייך, ושילבנו אצבעות, מתחת לשמיכות. לא
חשבתי לרגע על סבתא שלי מחפשת תרופות
מתחת להריסות. וכששכבנו מחובקים ובהינו בתקרה,
חשבתי על ההפגנה שהיינו בה שלושה ימים לפני-כן,
כיכר רבין מלאה בבני-אדם, טורי פרשנות בעיתונים על
"הערב ההיסטורי". שם לא היה טנק, ולא נורו
פגזים לעבר הבניינים הסמוכים.

נזכרתי
איך האמנו, פעם בימים אחרים, שהפגנה
בכיכר רבין משנה את העולם. ואז ראיתי
בצילום את הנערים בורחים מהפגז. והתנתקתי
מההפגנה,
והתנתקתי מהאמונה.

עברה שנה.
צעקתנו הפכה לציוץ.
"אין זמן" הוא רק תירוץ.
אבל אין לי שום תלונה
על כך שעברה שנה
ולא הלכנו יחדיו לאף הפגנה.
הייאוש משתלט על הגוף
וההרס משתלט על הנוף.
ואולי,בעצם היה כך מאז ומעולם.

ארוחת ערב של יום שישי.
הויכוח השגרתי. הזעם, כנה ואמיתי
יותר מתמיד. הדוד מכה על השולחן
כי הוא כבר לא מוכן
לשמוע יותר,
ואז הוא מבקש ממך וממני להאזין
ומספר:
על חאן-יונס בשבוע הראשון של האינתיפאדה.
היה גם יום אחד בו ירד קצת גשם,
הוא זוכר, והיה גם יום אחד שהרבצנו
לערבי זקן, זה היה לא בסדר, הוא ממהר
להסביר. הדמעות בעינייך מרמזות על
הלב שנשבר.
עכשיו האמת מכה בו במלוא עוצמתה.
האם רצית באותו הרגע לשרוף לכל האבות שבעולם
את הכומתה?

אני רציתי לנתק את עצמי מהמקום ומהזמן
רק לשכב במיטה, רק לישון, רק לחלום.
על ערים אירופאיות עם כנסיות עתיקות,
על אבות שהם סוכני ביטוח ומוכרי אופניים
על מוזיאונים מלאים בציורים של קדושים וקדושות
על אבות קדושים ואימהות חזקות.
רציתי לא לדעת
לא לשמוע, לא לראות.

וברקע, דיווח נוסף על מותן של ילדות.

מנגנוני הדיכוי, פנים רבות להם.

החייל במחסום משפיל את האדם
שהיכה את אשתו, אשר צעקה על הילד
שיילך להביא חלב.
והילד נורה למוות בידי חיילי צה"ל
בדרכו אל המכולת, על רקע דיבורי השלום,
בשעה שאמו המוכה
ספגה מכות מאביו, שהושפל במחסום
בבוקר אותו היום.

סיימנו את תהליך ההינתקות הכואב שלנו
מתמונות הזוועה של רצועת עזה. איננו חושבים עליה עוד.

עכשיו אהובתי ואני
הולכים יד-ביד להצגה, מחרוזת שירי ברטולד ברכט,
ועזה לא מזדקרת עוד בתודעתנו. בשעה שארורי האדמה
משחקים על הבמה, אין דבר רחוק יותר, מחוץ לתודעה
מאשר ארורי האדמה האדומה מדם-מכוערת-רדומה.

ומה לגבי מחנות הפליטים?
הם גורשו כפליטים משיחותנו. האמפתיה נעדרת מרגשותנו
והיא עומדת מול מצלמות הטלוויזיה עם מפתח ישן ביד,
מחפשת את הדרך לליבנו. מה כל זה אומר
על כולם, על האדם, על העולם. מה כל זה אומר
עלינו?