איך חשבתי שכשאעשה את הצעד הבא תהום עצומה תיפער לרגליי.
שנה וחצי של גילויי אהבה אך בסופם סימן שאלה חד משמעי.
הפחד האין סופי של הלבד ואי הרצון להתעורר מחלום מתוק
שרקמתי לעצמי גרמו לי לקפוא.
חיוך מתוק מתוך פנים עדינים אלי מדי יום הפציע
ואני פירשתי זאת כאושר עילאי ואת הכאב
חשבתי - אוכל גם אוכל לתקן.
"אני אבליג עד אין כלות", דיברתי אל עצמי,
"ארעיף אהבה שתרפא את ליבו בלי ספק."
והאהבה שלנו גדלה והתפתחה
מלווה רוב דרכה בסימני השאלה.
בחלומות דמיינתי את הצעד הבא לעבר הסוף
ובו נפלתי לתהום ללא תחתית.
בעיני העצומות התגלגלתי עד בלי די
כשרק דמיינתי שאוציא אותו מתוך חיי.
ואחרי ימים ללא שינה נפרדנו בדמעות מזו האהבה.
החזרנו הציוד, המפתחות במקומם הונחו,
כיבינו את האור ונשקנו זה לזו.
הצעד הושג - בסופו אין תהום והיא איננה אין סופית
אלא רק בור קטנטן בדרך לזו שמחכה לי -
אהבתי האמיתית. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.