השמש החלה לעקצץ בפניו של ג'ק דונובן וטיפות זיעה זעירות החלו
יורדות במורד ראשו. הוא פתח את עיניו בחוסר חשק. הוא הרגיש
שהראש שלו מתפוצץ, אולם הוא לא זכר סיבה מיוחדת לכאב זה. הוא
העיף מבט סביבו ומיד זיהה את המקום, יער העבות שנמצא למרגלות
ביתו.
הוא לא זכר איך ולמה הוא הגיע לפה אבל הוא הניח שבטח ירד לטייל
פה אתמול בחושך ונתקל במשהו, המשהו הזה גם הסביר את כאב הראש
האדיר שהוא הרגיש.
הוא החל לנער את מחטי האורן שנדבקו לגופו בלילה, הוא ניסה
להיזכר באירועי הלילה שעבר ומיד הרגיש דקירה בלבו. ג'ן. הוא
נזכר מה אמרה לו ואיך הוא בחוסר רגישותו התנהג, אבל איזה ברירה
הייתה לו?
הוא נזכר שהם בדיוק היו אחרי ארוחת הערב והוא ניגש למרפסת
הקטנה שלהם שהשקיפה על היער, הוא אחז בקבוק בירה בידו והוא שמע
את צעדיה מתקרבים אליו.
"ג'ק?"
"אני כאן בחוץ, חמודה." היא פתחה את דלת הרשת שהפרידה ביניהם.
היא לקחה כסא והתיישבה מאחוריו בעוד הוא מחזיק את מעקה המרפסת
ומביט בנקודה לא ברורה ביער.
הוא אהב את הערבים הנעימים האלה של תחילת הקיץ והוא הרגיש את
הרוח החמימה זוחלת באיטיות בין  שערות ראשו.
"איזה לילה מקסים?" הוא שמע אותה אומרת והדבר הזכיר לו עוד פעם
שהוא והיא זה אישיות אחת, אפילו בדבר קטן כמו זה היא הרגישה
כמוהו. הוא הסתובב לעברה וראה שהיא מביטה בו, עיניה הכחולות
מביטות היישר לתוך עיניו החומות.
"ג'ק... יש משהו שאני צריכה לספר לך, עשיתי בדיקה היום..."
"בדיקה?"
"הריון, ג'ק, בדיקת הריון." ג'ק הרגיש את לבו מתחיל לפעום
במהירות, טיפות זיעה החלו מבצבצות בפניו.
"אבל אנחנו... אנחנו...?" הוא הרגיש מחנק בגרון ולא הצליח
לסיים את המשפט.
"כן, אנחנו נזהרנו, אבל אתה יודע שהדברים האלה הם לא מאה
אחוז." עכשיו הוא הרגיש כבר שכל גופו רטוב מזיעה. הוא הביט
בפניה וראה שהבעת האשה האוהבת מתחילה לפנות את מקומה לחוסר
שביעות רצון.
"אבל את יודעת שאנחנו לא יכולים, לא לפני שאני אסיים את
הבדיקות..."
"כן, ג'ק, אני יודעת!" עכשיו היא כבר רתחה מכעס, "אבל אני גם
יודעת שזה מצב שנוצר וציפיתי לקצת הבנה, מה אתה רוצה שאני
אעשה?!" הוא לא ידע מה הוא רוצה ויותר גרוע, הוא לא ידע מה היא
רוצה והוא ראה שהיא ציפתה ממנו שיבין בשבילה.
"אני לא יודע", הוא הביט בפניה, הוא ידע שפרצופו לבש הבעה
קשוחה, הבעה שלא התאימה לאירוע, הבעה שהפנים שלו לבשו בכל פעם
שהוא היה במצוקה.
הוא זכר שהיא הטיחה לעברו עוד כמה דברים אבל מוחו כבר שוטט
למחוזות אחרים, מחוזות שהוא קיווה שלעולם לא יצטרך לחוות שוב.
הוא חשב שכנראה הוא יצא לטיול אחרי השיחה, שבמהלכו הוא איבד את
הכרתו והכאב החד בראשו החזיר אותו בבת אחת למציאות.
הוא ניער את בגדיו פעם אחרונה והעביר יד על ראשו לבדוק אם יש
חתך או סימני פגיעה כלשהם, לא היה כלום.
הוא זכר שכמה מאות מטרים בעומק היער זורם נחל עדין והחליט
ששטיפה הגונה שם תעזור לו לפתוח יום חדש, הוא החל לצעוד ולאחר
כמה דקות החל שומע את פכפוך המים העדין של הנחל. הוא המשיך
בכיוון הצליל וכעבור דקה ראשו כבר היה עמוק בתוך הזרם. הוא שטף
את פניו והעביר עוד פעם יד על ראשו, אולי היה בכל זאת משהו
שהוא פספס. עדיין הוא לא מצא כלום.
הוא ניער את ראשו והחל חוזר בדרכו הביתה, רומס ברגליו מחטי
אורן קטנים.
כבר כעבור כמה דקות הוא הרגיש שמשהו לא כשורה, הוא שמע ניידות
משטרה. זה לא היה מחזה שכיח בעיירה הקטנה שבה גרו, זה היה
בהחלט נדיר.
הוא שיער שהנער של השכנים, בן הוא חושב שקוראים לו, בטח עשה
עוד פעם את אחד מהקונדסים שלו, הוא היה נער די מוזר.
הוא גם תמיד הסתכל על ג'ק במין מבט מוזר כזה כאילו הוא ידע,
אבל לא יכול להיות שהוא ידע, אף אחד לא ידע.
כשהוא החל לראות את ביתו מרחוק הוא הבין שטעה. הניידת לא חנתה
אצל השכנים. היא חנתה בפתח הבית שלו.
למרות שראשו טבל רק לפני דקות ספורות במי הנחל הקפואים הוא
הרגיש שהוא מתחיל להזיע. מחשבות החלו לחלוף במהירות בראשו,
ג'ן.
הוא החל לרוץ במהירות לפתח הבית. הוא פרץ את הדלת במהירות וקלט
בזוית עינו שאריות קפה ודונאט על השולחן. הוא נכנס בסערה לסלון
כשהוא ראה אותה, את ג'ן, יושבת שם בוכה. אבל היא בסדר, היא
חיה, אפשר לחזור לנשום.
"ג'ן", הוא ראה שהיא הייתה ערה כל הלילה לפי הבגדים שהיא לבשה,
חולצת קולג' ישנה שלו ומכנסי טרנינג ישנים, ולפי פניה הנפוחות
מחוסר שינה. הוא החל להתקרב אליה, כשלפתע הוא הרגיש דבר קר
נלחץ בחוזקה לצלע הימנית שלו.
"תירגע, קאובוי, אתה לא רוצה צרות יותר גדולות ממה שאתה נמצא
עכשיו." הוא הביט לכיוון הקול, שוטר בגיל העמידה, חובש משקפי
שמש גדולים ותוית של שריף תלויה על חולצתו. היו לו שאריות
דונאט בזוית פיו, מה ששיווה לפניו מראה מגוחך בניגוד מוחלט
למראה שהוא ניסה להציג.
"מה? על מה לעזאזל אתה מדבר?!" ג'ק הסתכל לעיניה של ג'ן
בניסיון להבין מה קורה, הוא ראה שהעיניים שלה היו אדומות מבכי
אבל יותר מכך הבחין בכעס בעיניה.
השוטר בעל המראה המגוחך החל לדבר. "גבירתי, זה האיש?"
הוא העיף מבט מבולבל לעברה, בטוח בעובדה שכל שנייה תתברר
הטעות.
"כן, שריף, זה האיש שרצח את הילדה שלי".


המשך יבוא...