היא מרגישה רע, בוכה.
מסתגרת בחדר, שוכבת במיטה.
מוציאה את זה.
את הדבר החד הזה.
אחרי, יהיה יותר טוב.
חותכת, מרגישה רע.
סחרחורת, בחילה.
נופלת על הרצפה, מקיאה.
בוכה, מייחלת למותה.
אף-אחד לא רואה את כאבה.
אף-אחד לא שם לב לסבל שלה.
היא לא אחת כמו כולם.
היא שונה מכל העולם.
לה יש דעות משלה.
היא לא רוצה אהבה.
החיים שלה רק מוזיקה.
אין לה אף חברה.
היא עצובה.
גם שהיא מחייכת,
היא בפנים נרקבת.
את שמחתה מזייפת.
כל שנייה שעוברת,
התקווה שלה נרקבת.
כל שנייה גודל כאבה.
למה אף-אחד לא שומע אותה?
למה לא מקשיבים לה?
אתם לא שומעים את הצרחה?
אתם לא רואים את הדמעה?
הסתכלתם שנייה עליה?
ראיתם מה היא עושה לעצמה?
ראיתם איך היא מזיקה לעצמה?
לא שמעתם אותה.
לא הקשבתם לה.
לא שמעתם את הצרחה שלה.
לא ראיתם את הדמעה שנוזלת על לחייה.
לא טרחתם להסתכל עליה אפילו לא שניה.
לא ראיתם את הנזק שהיא מעוללת לעצמה.
למה?
בגללכם היא מרגישה רע, בוכה.
בגללכם היא הסתגרה בחדרה.
בגללכם היא חתכה את עצמה.
אתם אלו שגרמו לה להרגיש כל כך רע.
בגללכם היא עכשיו מקיאה,
מייחלת למותה.
הילדה נשארה לבדה, בודדה.
זהו, עכשיו היא וויתרה.
היא ההולכת לחדרה,
נועלת את הדלת,
לוקחת את הכדורים,
שותה.
מתה.
אתם אנשים, גרמתם לה לוותר על החיים.