כשאני לבד
כמעט תמיד.
אני בוגדת בעצמי וחושבת עלייך.
שכל העולם בוגד בך, מכניס לך מקלות מתחת לרגליים בשביל
שתיפול,
אתה מתחיל לאבד את שיווי המשקל שאתה רוצה שיישאר.
ביני ובין עצמי, אני מנסה לא לחשוב.
לא רק עלייך, בכלל לא לחשוב.
הראש מסתובב וכל כך כואב.
והעיניים אדומות.
הגוף סובל ועובר ייסורים בגיל כל כך צעיר.

כשאני לבד
כמעט תמיד.
אני מנסה להחזיק את הרגליים שיחזיקו.
עוד קצת..
הקנאה אוכלת חתיכה חתיכה מתוכי.
המלנכוליה פתחה שולחן קטן בתוך גופי, והיא מסרבת לצאת.
ביני לבין עצמי, אני מנסה לא לקום.
לא לקום בבוקר, בערב, פשוט לא לקום.
השריטות על היד, הכדור שמונח תמיד בצד המיטה עם בקבוק מים.
הלב, שמתפורר במהירות, בשלב כל כך מוקדם.

כשאני לבד.
כמעט תמיד.
כמעט תמיד אני לבד.
אני מנסה לא לחשוב על זה שאני לבד.
לא להרוס את עצמי.
ומיד אני חושבת, בוגדת, נופלת, מועדת, כואבת
בוכה, צועקת, שורטת, כועסת, נשברת
ולבסוף,
מתה, בזמן כל כך קצר.